אני מסכים עם ארדן
הפתרון של לשלוח אהבה ותמיכה בטקס מתוזמן נראה לי קצת ניו-אייג'י, בלי להעליב. אני לא מאמין שזה יעזור. אני חושב שאם רוצים להביע אהבה לתושבי הצפון, הרבה יותר פשוט ויעיל להשתמש בתקשורת (בין-אישית וציבורית) ולהביע את האהבה הזאת בטלפון, מכתב, רשומות תמיכה בבלוגים, אולי להתקשר להביע תמיכה בתכנית רדיו ואם רוצים אפשר אפילו לארגן הפגנות תמיכה. הכי טוב לנסוע למקומות שבהם יושבים במקלטים (גם בגזרה הדרומית, אגב) ולתמוך באנשים. אולי לארגן גם דרכים לשעשע את הילדים ולהוריד את הנטל מההורים. אם להסתכל באפן גלובלי יותר על המצב, אפשר לנסות ללמוד על המלחמה הזאת. מי מרוויח ממנה? איך? ולמה? ולקוות שהתשובות יתנו לנו יותר כלים להתמודד עם המצב. אפשר לעסוק בחינוך, על צורותיו וגווניו השונים, ולנסות להרחיב את הלימוד על האינטרסים שמאחורי המלחמה. אפשר לעסוק בחינוך גם בנושא של חיי אדם שנפגעים (בשני הצדדים), בטבע שהוא קורבן של הלחימה, בלגיטימיות של מחאה דמוקרטית בזמן מלחמה ובלימוד על הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח, ובהכשלו אל יגל לבך". ואם באמת רוצים לעשות עבודה מאגית, היא יכולה להיות עבודה ממוקדת יותר בכל אחד מהתחומים האלה. עבודה של ריפוי פצועים ונפגעי חרדה, תמיכה נפשית, ריפוי מקומות בטבע שניזוקו. בכל מקרה, אני חושב שעבודה מאגית חייבת לפעול ביחד עם פעולה "בעולם הזה". אלה הרעיונות שלי. בהצלחה לכל מי שמנסה לפתור את המצב, או לעשות את שלו - איש ואשה בדרכם. אני מקווה שכל העסק הזה יגמר במהרה. לילה טוב ושקט, -רובין עוטה המגבת.