הנה שלי ../images/Emo99.gif
גיל 15 ומשהו. המדריך. נראה לי שזה קורה לכל בת בשלב כלשהו של חייה... הוא היה מבוגר ממני בשנתיים, ושונה מכל אחד שהכרתי עד אז. מעולם לא הייתה חניכה בעלת מוטיבציה גבוהה יותר...
נראה לי שנדלקתי עליו באמת מהפגישה הראשונה... אבל בהמשך, כשהתחלתי להכיר אותו יותר לעומק, גם הרגשות העמיקו בהתאם... באמת אהבתי אותו. לא "יצא" מזה כלום. לפחות לא במובן הזה. לאחר כמעט שנה של יחסים מאוד ידידותיים, וכשהוא כבר לא הדריך אותי, אזרתי עוז והצעתי לו לצאת איתי. הוא מאוד השהה את התשובה שלו, ובסוף אמר שלא מתאים לו קשר בקטע הזה של החיים. האמת שעכשיו, בדיעבד, אני יכולה להבין אותו. הוא בדיוק התגייס, לא לאן שהוא רצה, וכל החיים הסתבכו לו. ולמרות שברון הלב, נשארנו ידידים טובים. אני נהייתי מדריכה בעצמי (בתקווה שאף חניכה לא תידלק עלי...), והוא נורא עזר לי. בחודשים הראשונים לא ידעתי ממש איך לאכול את הקטע של ה"ידידות" ביננו, כי עדיין היו לי רגשות חזקים כלפיו. לא יודעת איך, אבל עם הזמן הגעתי למסקנה שגם אני מעדיפה אותו בתור ידיד. ויש בינינו קשר נורא טוב עכשיו. הוא מסוג האנשים אני יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות, וזה די נדיר... כך שבסופו של דבר, ל"אהבה הראשונה" שלי כן היה "happy end".