תגובה....
אני בוחרת להתייחס בתחילה למשפט שכתבת - ואני מעתיקה ציטוט שלך: "כמה סיבות- העיקרית שביניהן היא שרוב הסיכויים (כמו שכבר נכתב פה) הילדה תפרוש בגיל 12-13 מתחרותי ועד אז גם רוב הסיכויים שתפתח איזו סלידה מהענף ותקח שנה שנתיים ואפילו יותר חופש מהתעמלות, תשמין ברמות ואח"כ תחזור אלי לנבחרת, תעבור כמה אימונים, תראה שהחיים לא דבש כפי שהיו ואז היא פורשת לגמרי מהתחום" נכון, זה יכול לקרות, וזה קורה, אבל קשה לי להסכים עם ההחלטה שלא לתת לילדות האלה הזדמנות, הרי ההזדמנות הזו לא תחזור שוב לעולם! אם תשכילי, כמאמנת, לתת לילדה את ההזדמנות תוך ידיעה שמה שלא יקרה, הדלת לשוב אלייך פתוחה תמיד, יכול להיות שהיא באמת תחזור אחרי הניסיון אבל אז לא יקרה שביום מין הימים היא תבין שהיתה לה את ההזדמנות ובגללך היא החמיצה אותה. אני אישית מכירה מתעמלת מחוננת (היום היא כבר אישה) שהיום "אוכלת את הלב" למה המאמנת שלה לא שלחה אותה לתחרותי שברור שהיא היתה יכולה ממש להצליח! כמה זה כואב לה עד היום, ואני מאמינה שלעוד הרבה בנות זה קרה...חבל. לגבי שאר הדברים שכתבת, אי אפשר להכריח הורים לרשום לחוג ספורט, בשביל זה יש שיעורי חינוך גופני בבית ספר, כמו שאי אפשר להכריח הורים לשלוח לחוגי נגינה (והנגנים, אני בטוחה שחושבים ככה גם, וגם האמנים, הסופרים וכל בעלי המלאכה למיניהם....). אהבתי את הסעיף שאומר להוסיף שיעורי העשרה בספורט בבית ספר, אני עושה את זה כמאמנת, באולפנא שאני מלמדת, זה דבר נהדר ובאמת נותן לבנות אפשרות להכיר מה זה הספורט הזה. שאר הסעיפים שכתבת תחת "מה אפשר לעשות" נכונים, אם כי בלתי אפשריים, כסף, כסף, כסף. אין. אני חוזרת שוב על מה שאמרתי, תיקשורת - יותר פרסום - יותר הכרה - יותר כסף שיזרום לענף, יותר השקעה במאמנים/מתעמלים/ות - הצלחה!
אני בוחרת להתייחס בתחילה למשפט שכתבת - ואני מעתיקה ציטוט שלך: "כמה סיבות- העיקרית שביניהן היא שרוב הסיכויים (כמו שכבר נכתב פה) הילדה תפרוש בגיל 12-13 מתחרותי ועד אז גם רוב הסיכויים שתפתח איזו סלידה מהענף ותקח שנה שנתיים ואפילו יותר חופש מהתעמלות, תשמין ברמות ואח"כ תחזור אלי לנבחרת, תעבור כמה אימונים, תראה שהחיים לא דבש כפי שהיו ואז היא פורשת לגמרי מהתחום" נכון, זה יכול לקרות, וזה קורה, אבל קשה לי להסכים עם ההחלטה שלא לתת לילדות האלה הזדמנות, הרי ההזדמנות הזו לא תחזור שוב לעולם! אם תשכילי, כמאמנת, לתת לילדה את ההזדמנות תוך ידיעה שמה שלא יקרה, הדלת לשוב אלייך פתוחה תמיד, יכול להיות שהיא באמת תחזור אחרי הניסיון אבל אז לא יקרה שביום מין הימים היא תבין שהיתה לה את ההזדמנות ובגללך היא החמיצה אותה. אני אישית מכירה מתעמלת מחוננת (היום היא כבר אישה) שהיום "אוכלת את הלב" למה המאמנת שלה לא שלחה אותה לתחרותי שברור שהיא היתה יכולה ממש להצליח! כמה זה כואב לה עד היום, ואני מאמינה שלעוד הרבה בנות זה קרה...חבל. לגבי שאר הדברים שכתבת, אי אפשר להכריח הורים לרשום לחוג ספורט, בשביל זה יש שיעורי חינוך גופני בבית ספר, כמו שאי אפשר להכריח הורים לשלוח לחוגי נגינה (והנגנים, אני בטוחה שחושבים ככה גם, וגם האמנים, הסופרים וכל בעלי המלאכה למיניהם....). אהבתי את הסעיף שאומר להוסיף שיעורי העשרה בספורט בבית ספר, אני עושה את זה כמאמנת, באולפנא שאני מלמדת, זה דבר נהדר ובאמת נותן לבנות אפשרות להכיר מה זה הספורט הזה. שאר הסעיפים שכתבת תחת "מה אפשר לעשות" נכונים, אם כי בלתי אפשריים, כסף, כסף, כסף. אין. אני חוזרת שוב על מה שאמרתי, תיקשורת - יותר פרסום - יותר הכרה - יותר כסף שיזרום לענף, יותר השקעה במאמנים/מתעמלים/ות - הצלחה!