ומהצד השני.
לפני כשבועיים,יום רביעי בשעה 11. בבוקר קיבלתי טלפון מחברה תושבת הגוש " המקום הזה כמו גטו,אסור לתת לזה לחזור שנית". אני שהייתי בפולין,הצטמררתי אך כמובן שלא העזתי לומר דבר (אין לנו זכות לדבר,כי אף אח לא חווה את מה שהם חווים). כמו כל ההמונים,גם אני ירדתי לגוש,לשהות שם תקופה ממושכת-עד לביטול הגזרה בע"ה. נכון שהתקשורת מראה את זה אחרת,אבל עד היום כל מי שרצה להכנס לגוש הצליח. אני רציתי להיות ביחד עם חברותי בשעות הקשות האלו,בס"כ ביקשתי להשתתף בצערם-צערי. ביקשתי בקשה מ"מרכז ההיתרים" ולצערי בקשתי לא נענתה. נאלצתי להשתמש בדרכים בלתי חוקיות. לומר שאני בת 16 ולכן עדין אין לי ת.ז. חברה שהיתה עימי התחפשה לבחורה נשואה והצטרפה לבחור שהיה לו אישור. חוץ מזה יש עשרות סיפורים על אנשים שהצליחו להכנס לגוש (אני לא אפרסם יותר כי השב"כ עובד עלינו קשה...). כשהצלחתי לעבור את הציר ולהכנס פרצתי בבכי. לא רציתי להכנס ככה ליישוב של חברתי ולכן ישבתי בשער וחיכיתי שאני ארגע. אין לכם איזה הרגשה קשה זאת! המדינה שאני כ"כ אוהבת! החיילים, שכל אחד מהם הוא יכול להיות אחי (אחי סרב לחסום את הגוש). הרגשתי קריעה נוראית והתחלתי להרגיש תחושות קשות לגבי המדינה שכ"כ אהבתי. הצבא שאחים שלי הקטנים מיום שנולדו רק חולמים להתגייס. הגעתי אל המשפחה בה התארחתי,ביום שישי נכנסו שני האחים הגדולים הביתה. זה היה ארוע מאוד מרגש! הרבה בכו והתירגשות ליוו את המחזה. אח אחד חזר מהבסיס.ואח אחד חזר ממעצר (על זה שלא הסכים להזדהות בציר ו"עיכב שוטר"). לדעתנו גם הצבא וגם המאבק למען הארץ מגיעים מאותה נקודה בדיוק. נקדת האיכתתיות והאחריות האמיתית למען שלמות העם בארצו. מהיום שנלדתי חינכו אותי לשליחות. מכיתה ב' הלכתי להתנדב בבתי חולים עם המשפחה. אח"כ יצאתי להדרכת עולים, כך אני וכך כל חברותי. תמיד חלמתי להגיע לשנת השרות הלאומי ולתת את כל כולי למדינה. (בלי להקרע בין ההדרכה לבגרויות). עכשיו אני עומדת לפני השרות, והתחושות שלי קשות,מאוד. כתבתי את כל זה כדי שתנסו ותראו קצת (ממש טיפה) מן המציאות הקשה שעוברים עלינו בימים אלו. אני לא מצפה מכולם להסכים. אני מצפה להבין שיש כאן כאב אמיתי,ולא לדון את כל מי שמתבטא,גם אם אתה לא מסכים . "כי לא יטוש ד' עמו ונחלתו לא יעזוב".
