מספר שירים מהאלבום החדש והקודם.
היא מיושנת בעיניי.
קיטש שלא עושה לי חשק לחקור אותו לעומק.
לפחות כרגע.
 
לגבי ג'ורדין - לא יצא לי לשמוע אלבום שלם.
אגב, אני לא הייטר של ג'ורדין. פשוט חושב שהיא שייכת לאותו סגנון קיטשי-דיוואי-מיושן של ג'זמין הזאת.
קול טוב, ללא בשורה מוזיקלית מרגשת.
מעין גרסה נשית (ואפילו פחות מוצלחת) לג'יימס ארתור ואד שיראן. אחלה מבצעים - אבל לא מביאים בשורה מרגשת בחיקם.
 
לפחות מאריה הביאה איזושהי בשורה בזמנה.
ולא רק כשהיא פרצה, גם בהמשך הקריירה שלה, כשהיא הייתה אחת הראשונות בתחום הפופ-סול ששיתפו פעולה עם ראפרים.
היום זה לא מרגש במיוחד כשכל זמרת שנייה משתפת פעולה עם סנופ דוג או עם פיטבול, אבל בזמנו זה לגמרי הפרה את התעשייה מחדש.
 
אפילו אלבום גרוע של ג'וס סטון - ובטח ובטח שאלבום טוב של אדל - יותר מרגש אותי מהג'זמין הזאת כרגע.
ובכלל, הבריטים הפכו להיות בשנים האחרונות המייצגים הכי מכובדים של הסול - אדל, ג'וס סטון, איימי וויינהאוס, דאפי, ג'יימס בלייק (כן, ג'יימס בלייק! הוא לגמרי נטוע בשורשי הסול, למרות שההפקות שלו הן הכי המאה ה-21), מארק רונסון כמפיק וסאם סמית' כמבצע.
 
האמריקאים נשארים מאחור יחסית עם מאריה קארי שממחזרת את עצמה, אלישיה קיז שמביכה את עצמה וג'אנל מונה שהיא חסרת חוש מוזיקלי ונסמכת בעיקר על סטייל ופרפורמנס.
ועוד כמה סבירות כמו הג'זמין הזאת.
 
כמובן שלהבדיל יש את שרון ג'ונס המדהימה שמחזירה את הכבוד האבוד לסול האמריקאי.
היא מיושנת בעיניי.
קיטש שלא עושה לי חשק לחקור אותו לעומק.
לפחות כרגע.
 
לגבי ג'ורדין - לא יצא לי לשמוע אלבום שלם.
אגב, אני לא הייטר של ג'ורדין. פשוט חושב שהיא שייכת לאותו סגנון קיטשי-דיוואי-מיושן של ג'זמין הזאת.
קול טוב, ללא בשורה מוזיקלית מרגשת.
מעין גרסה נשית (ואפילו פחות מוצלחת) לג'יימס ארתור ואד שיראן. אחלה מבצעים - אבל לא מביאים בשורה מרגשת בחיקם.
 
לפחות מאריה הביאה איזושהי בשורה בזמנה.
ולא רק כשהיא פרצה, גם בהמשך הקריירה שלה, כשהיא הייתה אחת הראשונות בתחום הפופ-סול ששיתפו פעולה עם ראפרים.
היום זה לא מרגש במיוחד כשכל זמרת שנייה משתפת פעולה עם סנופ דוג או עם פיטבול, אבל בזמנו זה לגמרי הפרה את התעשייה מחדש.
 
אפילו אלבום גרוע של ג'וס סטון - ובטח ובטח שאלבום טוב של אדל - יותר מרגש אותי מהג'זמין הזאת כרגע.
ובכלל, הבריטים הפכו להיות בשנים האחרונות המייצגים הכי מכובדים של הסול - אדל, ג'וס סטון, איימי וויינהאוס, דאפי, ג'יימס בלייק (כן, ג'יימס בלייק! הוא לגמרי נטוע בשורשי הסול, למרות שההפקות שלו הן הכי המאה ה-21), מארק רונסון כמפיק וסאם סמית' כמבצע.
 
האמריקאים נשארים מאחור יחסית עם מאריה קארי שממחזרת את עצמה, אלישיה קיז שמביכה את עצמה וג'אנל מונה שהיא חסרת חוש מוזיקלי ונסמכת בעיקר על סטייל ופרפורמנס.
ועוד כמה סבירות כמו הג'זמין הזאת.
 
כמובן שלהבדיל יש את שרון ג'ונס המדהימה שמחזירה את הכבוד האבוד לסול האמריקאי.
