אז אם כבר העלית את זה, שירה, אני אספר לך סיפור
אני שומרת על כמעט בידוד מרצון. כמובן, בזמן הסגר הסתגרנו (חוץ מהליכה ברגל ליד הבית), אבל בחודש האחרון המספרים הרבה יותר גבוהים מאשר בזמן הסגר, רק מדיניות הממשלה השתנתה, והיא שמה את הכלכלה בראש מעייניה (אין לי עניין להתווכח אם זה נכון או לא). אז כמעט הכל פתוח. לפני חודש וקצת, בזמן ההקלות, אירחנו חברים. ישבנו במרפסת, העמדנו את הכסאות מסביב לשולחן האוכל במרחק של כחצי מטר זה מזה. קיבלנו הערות שזה לא נעים לשבת ככה, ועוד כמה. אחר כך הבנו את המצב הבריאותי מסביב ולא חזרנו לארח או להתארח. בניגוד לסגר, אני מגיעה גם למה שצריך בנושא הבריאות, והיו כמה שבועות שגם הלכתי עם הזוגי לסופר. לאחרונה שוב הפסקתי ( מעל 400 הדבקות ביום בארץ וכל הדבקה ביישוב שלנו מדווחת לתושבים, אז יש. בניגוד לשלב הראשון, שזה היה יותר ממוקד). ואנחנו לא קונים אוכל מוכן. אני לא אדם בריא. כמאמר הרופא: יש לך 4-5 חבילות "כבדות". אני בסיכון גבוה, ואני לא מרגישה טוב כבר כחצי שנה. לכן גם הפסקתי מיוזמתי לעבוד. ואני בהלם: אני חוטפת ביקורת מכל מי שאמורה היתה להיות חברתי. לאט לאט מפסיקים ליצור קשר, נוזפים בי, "מייעצים" לי או שואלים אותי: "מה הבעיה לשבת במרפסת ולפטפט עם מסכות"? מתנהגים אלי כאילו אני מפונקת, אני מגזימה, אני לא רוצה להיות חברה, אומרים לי שבני 70 היום פעילים מאוד ואין בעיה ומה לא, או שפשוט מתרחקים. במילים אחרות: אף אחד (חוץ ממשפחתי)לא מוכן לקבל את החלטותיי (החלטותינו), אבל כולם חושבים שהם יכולים להחליט בשבילי. אז אני מאוד מבינה אותך, וגם מחזקת אותך בזהירות שלך. ולגבי דידי - הקורונה הזאת גרמה לי, בין שאר הדברים שהיא גרמה בעולם, לאבד גם את החברות שלי. אני עדיין לא מאמינה.
לכבוד שבת פרשת חוקת?
