אני חושבת מהבוקר על הפוסט שלך
אז קודם כל, אני לא חושבת שיש דבר כזה לשחרר. אפשר לקבל מצב, להשלים איתו או לחיות בפחד ועדיין להתמודד, אבל אני לא חושבת שאי פעם אפשר להשתחרר או לשכוח משהו שעוצר אותנו מלהתקדם.
איך מאפשרים לילדים משהוא שקשה לנו איתו ? אני חושבת שזה תלוי מאוד בהגדרה של משהו שקשה לנו איתו, ועד כמה אפשר להתגבר על הפחד או כמה חשוב לילדים לעשות משהו. אני למשל מאוד מאוד מאוד מפחדת מנדנדות, ברמה כזו שאני לא מסוגלת לראות ילדים בגן שעשועים על נדנדנות, ובוודאי לא את הבנות שלי. הסברתי להן שיש דברים שאני לא מרשה לעשות איתי ביחד, אבל מותר להן לעשות שהן בגן שעשועים עם אבא או עם חברים. הן לא אוהבות את זה, אבל קיבלו את זה, ואני בתמורה, אחרי הרבה חודשים הסכמתי שהן יתנדנו שאני איתן, אבל חלש מאוד. הן מאוד מכבדות אותי ואת הפחד הלא רציונלי שלי מנדנדות, והן גם מבקשות מחברים לידן שלא יתנדנדו גבוה מידי כי אימא שלהן מפחדת (ולשמחתי גם החברים מתחשבים)
איך עושים שינויי בחיים? יש דרגות שונות של שינוי, אי אפשר להשוות שינוי תזונתי לשינוי במצב תעסוקתי (מבחירה או לא). אני לאחרונה עשיתי המון שינויים בחיים שלי, ואלו התובנות שלי:
אי אפשר לעשות שינוי לבד. גם אם השינוי הוא אישי חייבים משהו שילווה לאורך כל התהליך, ולאו דווקא הבן זוג או ההורים. חברה טובה, אחות, משהו שיכול לשים את המראה מול הפנים בלי לייפות את המציאות או לנסות להניא מהתהליך. בנוסף, להתייעץ עם איש מקצוע רלוונטי מאוד עוזר. וגם להבין שזה בסדר להכשל, לא להתקדם במשך תקופה ארוכה, לפחד, לכעוס, ולהצליח
איך עוזבים מצב שלא נוח לנו וממשיכים הלאה? לא עוזבים מצב שלא נוח איתו אף פעם, הדבר היחידי שצריך לעשות זה להתקדם הלאה דרך הקושי, להבין למה קשה ואך מתגברים עליו, אבל הוא תמיד נשאר. אני מצרפת משהו שכתבתי בפורום צליאק לפני שנתיים, ינואר 2012, מזהירה שזה קצת ארוך, ומאוד אישי וכואב, אבל חשוב לי להביא את זה גם לפה, למרות שזה לא שחרור מהסוג שדיברו עליו השבוע, זו המפלצת איתה אני התמודדתי.
"לבת שלי יש צאליק. וגם לי. אני גילתי בעקבותיה, לא ידעתי שיש לי, והרופא חושד שזה בכלל התפרץ אצלי רק אחרי הלידה השנייה. אני שונאת שיש לי צאליק, ואני סובלת נורא, וקשה לי, וברגע שתהיה תרופה, אני הראשונה בתור. שונאת צאליק!! שונאת שיש לי צליאק!! לא ידעתי שיש לי, לא היו לי תופעות לוואי והייתי יכולה לחיות עד גיל 80 בלי לדעת שיש לי....... היא לא גדלה, וכמו כל אימא דאגתי ודאגתי ודאגתי והתעקשתי על בירורים וידעתי בפנים שמשהו לא תקין בגוף הזעיר שלה, ובכרס הגדולה שלה. ואז וגילנו שיש לה צאליק. נכון שזו מחלה שאפשר לטפל בה, ואנחנו מקבלים את זה כמובן מאיליו כי במשפחה שלנו יש עוד צליאקים, והיא בכלל קיבלה את זה בצורה בוגרת ומצויינת. בא לי לבכות שאני חושבת על הבגרות שילדה בת 3 הפגינה בבית חולים ואת הטיבעיות שבה היא קיבלה את עובדות החיים. אני הייתי מופרקת לגמרי, במשך חודשים הייתי באבל. ללכת לסופר היה סרט, להגיד לה לא שבר לי את הלב. להכנס למטבח של הסבתות, להסביר בכל מקום, לשמור על כל פירור שנכנס לה לפה. אני לא קיבלתי את זה טוב בכלל......
ואז גיליתי שגם לי יש. את הבשורה הזאת קיבלתי בקור רוח, אולי בגלל שאני אדם בוגר אולי כי הוקל לי שהיא לא צריכה להתמודד עם זה לבדה. אבל זה קשה לי מאוד. ממש מלחמה יומית. אני אוהבת לחם, אני מפנטזת על הלבן של החלה, על סופגנייה טרייה, על אגרול מלא ירקות, דייסת שיבולת שועל. אני מתגעגעת לימי האפייה הקלים שלא צריך לערבב מיליון סוגי קמחים ומגמישים, שקניות בסופר היו קלות, שלחם לא עלה 20 ש"ח לכיכר. לפעמים אני לא עומדת בזה, ונכנסת למאפייה כדי להריח לחם (ולבכות בדרך הבייתה). ולפעמים אני קונה פריטים שכתוב עלול להכיל גלוטן, כי אני כועסת שאין גלוטן במוצר אבל החברה לא לוקחת אחריות"
היא בת 4.5. קסם אמיתי. הבת הבכורה שחיכיתי לה, חלמתי אותה וציפיתי לה. וכעסתי עליה כמעט שנה והאשמתי אותה בצאליק, של שתינו. כמו אישה מפגרת, האשמתי ילדה בת 3 במשהו שלא בשליטתה. אלו הגנים הדפוקים שהעברתי לה, ואך בכלל אפשר לכעוס שהמחלה התפרצה אצלה ולא אצל אחותה הקטנה או שלאימא שלה יש את הגן הדפוק. אני לא יודעת כמה העברתי לה את הכעס. את האכזבה, ממני, ממנה, מהגוף, מהטבע, מהחיים. אני מקווה שהיא לא קלטה כלום, כי היא לא התנהגה אחרת איתי. אני חברה. אני אימא, אני כועסת שצריך, ורכה שצריך, ואני מלטפת, ולוקחת לרופא, ומנחמת, ומחנכת. אני התנהגתי כמו אימא שלה, אבל בפנים נשרפתי מרוב יסורי מצפון. אך אני יכולה לכעוס על הבת שלי?! למה הכעס מופנה כלפי ילדה? אך מפסיקים אותו? במשך שנה כעסתי נורא. כל הזמן. כמו שכתבתי, עשיתי את כל הדברים שעושים, לא הפסקתי לחבק ולנשק, הלכנו לרופאים, צחקנו, טסנו לחו"ל, הכל התנהל על ימי מנוחות, ועדיין בתוכי המפלצת נוהמת. שנה וחצי עברה מאז גילוי הצליאק שלה, שנה משלי והפסקתי לכעוס לאט לאט. אולי קיבלתי יותר את עובדת הצאליק, אולי עבר מספיק זמן כדי שאני אקבל את השינוי בחיים כעובדה קיימת, כמו הבת שלי. הקניות לא נעשו יותר קלות והן גם יקרות נורא. בעלי היה בהלם שסיפרתי לו אך אני הרגשתי. אך אני מרגישה עדיין, לפעמים. כועסת על מר גורלי, כועסת על מר גורלה. הוא אמר שהוא לא שם לב בכלל למה שקורה בתוכי, והוא לא ראה שאני מתנהגת איתה בצורה שונה. בכיתי מהקלה, ואולי גם היא לא שמה לב למה שקרה לי. אולי לא הרסתי אותה. אולי לא קילקלתי את היחסים בנינו ואולי לא התנהגתי איתה בצורה אחרת. אולי הכל בסדר, ואני נורמלית, והיא נורמלית.
היא בת 4.5. היא הגיבורה שלי, ויש לי הרבה מה ללמוד ממנה. היא מקבלת את החיים כמו שהם. אסור גלוטן, אז אסור. ונכון שהקרמבו נראה מפתה, וללחם יש ריח נורא נעים, אבל אסור. אז אסור. והיא לא תבקש אפילו לטעום. אני אוהבת אותה, ודואגת לה, ממש ברמה של חרדה. היא לא גובהת. ושוקלת 13 קילו. והכרס של הצליאק חזרה. אני חושבת ששוב התפרצה המחלה, ואני מתייסרת ממחשבות שהיא לא גדלה, ואני מפחדת. כל כך מפחדת וחרדה לילדה שלי. יש לנו תורים חדשים לגסטרולוג, ולאנדוקרינולוג. עוד ועוד בדיקות. וחשדות חדשים לזיהום, ודאגות, וכעסים וייסורי מצפון.
ושוב אני כועסת. לא עליה, עלי. אולי בגלל שהייתי שקועה בכעס ובעצמי לא טיפלתי בה כראוי? אולי פספסתי משהו? איזו מן אימא כועסת על הבת שלה? מאשימה אותה בדברים שלא בשליטנו? אך מפסיקים את הכעס, ואת החרדה, ואת יסורי המצפון? האם כל הרגשות האלא מונעים ממני להיות האימא שהיא צריכה שאני אהיה? האימא שאני רוצה להיות עבורה? אני מרגישה שנכשלתי, לא יודעת איפה, אבל אני מרגישה שנכשלתי. מאוכזבת וכועסת. כבר לא עליה, עלי..... ושוב, הכל מציף אותי...."
טוב, כבר עברו שנתיים מאז שכתבתי את זה, אני כבר לא מרגישה ככה, אבל עבורי לשחרר זה להתסכל למפלצת בעיניים, להגיד לה שאני יודעת שהיא שם, שאולי היא לא תעלם, אבל אני כבר לא מפחדת ממנה, אני כבר מבינה למה היא מפחידה, למה אני עוצרת, ושאני מקבלת אותה. לי זה עזר.
ודרך אגב, השיר המקסים שהבאת, כל כך השפיע עלי, המשמעות שנתתי למילים עזרו לי מאוד לשחרר
איך משחררים.
