מה בפינה איך משחררים.

[ניריתסקוטלנד]

אני מקוה שהשירשור הזה יפתח חלון קטן

 

[forglemmigej]

יש לי הרבה מה להוסיף על שינויים בחיים

מחר אתן את התובנות שלי מניסיוני.

 

[ניריתסקוטלנד]

אני תמיד אוהבת לקרוא אותך - מחכה.

 

[forglemmigej]

איך עשוים שינויים בחיים כמו כל החלטה אחרת לטוב ולרע ברגע שמחליטים השינוי יוצא לדרך.
לטעמי צריך לשתף ילדים בכל החלטה כמעט גדולה כקטנה ולא להסתיר מהם כלום כמובן שצריך להסביר בגובה העיניים ויתברר שיש להם מספיק חוכמת חיים לתת כתף בזמנים קשים.
עכשו בקשר לשינויים בגדול , כולם מכירים את ורדה שתמיד אומרת תזרקי אותו ותמשיכי הלאה , אבל לא רק ורדה אומרת את זה כל טור בעיתון בסגנון אבי היקרה הוא על אנשים שתקועים במצב מסוים ולמרות שהם החליטו כבר (ולא לקחו או עשו החלטה ביטוי מאוס ) הם עדיין נשארים במצב שעושה להם רק רע מכל מיני סיבות חשובות וגם פחות. ולמה אנשים תקועים ולא עושים שינוי, כי נפש האדם זה דבר מאד מאד מורכב שעשוי ממאות אם לא אלפי שכבות אין אף שרות טיפולי או אפילו עצה חברית שיכולה לדחוף אדם לעשות שינוי בחייו אפילו אם שמים לו מראה גדולה ובוהקת מול הפרצוף.
נדבר על ענין של משפחתיות בארץ נהדרת נהוג לעשות הפקות גדולות כאשר עושים חתונות כאשר כל זוג שלישי או רביעי מפרק את החבילה היום (הסטטיסטיקה אומרת הכל ולא נדבר על זוגות שנפרדים) פה בקו ארך ~ 60 החתונות מאד צנועות היות וכמעט כל זוג שני או שלישי נפרדים חבל על הכסף ופה נכנס הסיפור האישי שלי כאשר חייתי בארץ ונכנסנו לטירוף של הליך גרושים כאשר כל המערכות הן איך לעשות את זה הכי רע ולא מענין את אף אחד "טובת הילדים" המעורבים בענין, רבנים מטורפים ובתי משפט לעניני משפחה שהצדק מהם והלאה הרגשתי שאני לאט לאט נסחפת להליך שלא היה לי שום ענין להעמיק בו בלי שהיתה לי אפשרות לעשות משהו. בסוגריים לא אכפת לי לשתף את הסיפור אני מרגישה מאד בבית בפורום הזה, יש פה נשים נפלאות וסופר אינטליגנטיות שאפשר לספר להן "הכל" הגיע המצב שהרגשתי שאינני יכולה יותר כמו שאמר בגין בזמנו ולא נכנס לסיפור איך הגעתי הנה זה מאופרה אחרת אבל ההחלטה שינתה את חיי ועכשו אני שוב בצומת דרכים פגשתי מישהו שמטריף אותי הוא מוכן לעבור לגור פה איתי , מענין שאת הצעד של ללכת אחרי מישהו עושה בדרך כלל אשה אבל החלטתי לשים הכל על הולד מצד אחד יש את הגבר שאני עדיין נשואה לו והצליח להכיל אותי וזה לא סיפור פשוט אני אדם מאד מורכב ולא קל , ילדי הם גם גורם מכריע אני צריכה להתחשב בדעתם, יש את בנות הזוגי שגם בדעתם אני צריכה לקחת בחשבון . התבשיל הזה יותר מסובך מאשר בכל תוכנית בישול מפונפנת ורק אני צריכה להחליט מה לעשות ,מה השינוי שצריך לעשות כדי שהכל ישאר בחיים. אותו דבר קורה בעבודות שאנו עושים או בית שקונים או רכב או חופשה או להחליט שאנחנו לא קונים ומסתפקים ביד שניה . גם חינוך זה סוג של קומודיטי האם לשלוח א הילדים לחוגים בלי סוף האם ללמד אותם סינית בטרום חובה כי סין היא העתיד * נראה לי רוסית נהפכת להיות העתיד*, האם לשלוח אותם לחוגי ספורט או מוזיקה למרות שאין להם כשרון במיל לשני התחומים אבל ללכת לחוגים זוהי מעין אמירה חברתית, הנה אני יכול ואני ממש שווה הרבה. האם לקנות טרמפולינה כי לכל השכנים יש, ראיתי פה הרבה טרמפולינות ענקיות (זוהי גם אמירה מעמדית, אני יכול להרשות לעצמי, זוהי דעתי) אבל הילדים לא קופצים עליה והן עומדות מיותמות בחורפים הקרים. אוקצור, החלטות ושינויים אלו דברים מורכבים מאד ואין שום דבר אחיד בהם.

 

[mumfor4]

אני בדיעה של לעשות מה שטוב לך

החיים קצרים , מדי.
לעניין מוטיב העדר , משתדלת לא לנהוג לפיו ולעשות מה שטוב לילדים שלי ולי.
למרות שלעיתים קשה לילדים בעיקר להימנע מזה , בגלל הלחץ החברתי....
מתארת לעצמי איזה סערת רגשות ואדרנלין זורמים בדמך עכשיו .
בהצלחה .....

 

[ניריתסקוטלנד]

השארת אותי עוד שאלות

 

[rona73]

לומדים לאט לאט לשחרר...

כמו שכתבו לפיי,לעשות סדר ולפנות מקום לדברים חדשים.

אני דווקא מאוד מאמינה בלשחרר,לראות איך הם (או אני)לומדים דברים חדשים.איך מתקדמים הלאה ולא תקועים באותו מקום.

אני מנסה לא להעביר את הפחדים שלי,זה קשה אבל מצליח.

כמובן שכל שינוי בזמן המתאים ובמקום המתאים. גם לא לראות הכל שחור ולבן.אם לי זה היה שחור לא בהכרח יהיה שחור לו.....

מה שכן אני מסבירה המון לפני תוך כדי ומזכירה גם אחרי...

בסה"כ הם גדלים ואני רוצה שיהיו כמה שיותר עצמאים.גם אם לפעמים יש נפילות קמים וממשיכים!

 

[ניריתסקוטלנד]

 

[טחינה עם דבש]

איזה יופי של שרשור... ממתקים ועברית

מצטרפת.
<טיפ היכרות: טחינה, אם לבן 6 ולבן שנה, מלבורן, אוסטרליה>

לי היו שני תחומים של "שחרור" בקשר לגדול שלי.
אחד זה העניין של אכילת ממתקים
והשני של שמירה על העברית, ולימוד קריאה בעברית.

העסק עם הממתקים היה פשוט: אני מכורה לסוכר, גמולה כ-15 שנים, ולא רציתי שהילדים שלי יסבלו את מה שאני סבלתי כילדה, עם חוסר המנוחה התמידי והתשוקה למתוק.
אז הייתי מאוד נוקשה בשנים הראשונות, לא הכנסתי שום ממתק הביתה (כולל עוגות ועוגיות), לא אכלתי לידו שום דבר שלא הייתי מרשה לו (פרט לאגוזים, אבל זה לא נחשב, כי האיסור הוא זמני ומטעמי חנק) וגם הרגלתי אותו שאם מקבלים סוכריות אומרים תודה, ואחר כך זורקים לפח (אני לא אשכח את המבט הנדהם שהיה לו פעם ראשונה שעשיתי את זה... אבל הוא התרגל, והיום חושב שזה נורמלי).

פעם במסיבה כשהוא היה בן שנתיים ראיתי שהוא מצא חתיכת עוגת שוקולד והייתי צריכה לשבת פיזית על הידיים שלי כדי לא לקחת אותה ממנו - לא רציתי שהוא יאכל את זה, אבל גם לא רציתי ליצור סצנה ולהסב את תשומת לבו לעוגה. אז ישבתי בשקט וחרקתי שיניים עד שהוא לקח הפסקה והניח את החתיכה בצד. אז באתי אליו, אמרתי לו "נכון? זה באמת מתוק מדי", לקחתי אותה ונתתי לו אבטיח (שהוא מאוד אוהב).

בגיל שלוש בערך התחלתי להרשות לו לטעום עוגות, ועקבתי בשבע עיניים אחרי התגובות שלו.
כשראיתי שהוא לא מפתח התמכרות לסוכר, שהוא מסוגל לקחת עוגיה או שתיים ואחר כך לחזור לשחק ולא להיות אובססיבי על לקבל עוד ועוד - שחררתי.
היום אנחנו עדיין לא קונים מיוזמתנו שום ממתקים, ולא מחזיקים בבית, אבל בחוץ, במסיבות יומולדת אני מרשה לו די הרבה, כולל סוכריות. אבל אנחנו עדיין מדללים שקיות הפתעה, מרשה לו סוכריה אחת ואת כל השוקולדים, וזורקת את שאר הסוכריות.

העברית היא נושא לפוסט אחר

<לילה>

 

[ניריתסקוטלנד]

נשמע שהיית צריכה להחזיק חזק, או במקרה שלך

לשבת חזק

כל הכבוד לך. תודה על השיתוף.

האמת שלדעתי יותר מידי ממשהו זה רע וגם פחות מידי. צריך למצוא את דרך המלך שאיתה אנחנו יכולים לחיות טוב ונשמע שכך עשית.

ברוכה הבאה לפורום, נשמח אם תשארי איתנו

 

[טחינה עם דבש]

בעיני אין דבר כזה

פחות מדי ממתקים, או פחות מדי לחם לבן.

אבל יש דבר כזה יותר מדי קונפליקט סביב ממתקים, או יותר מדי תשומת לב לממתקים, ואת זה אני מנסה למנוע.
יש גם אנשים עם סבילות גבוהה יותר משלי, והוכח, שחור על גבי לבן, שהבן שלי הוא אחד מהם. אז אצלו יש יותר מרווח לתמרון.

אם היה מתברר שהבן שלי, כמוני, עם נטייה להתמכרות, הייתי גם אוסרת עליו שוקולד. לחלוטין. וגם את כל השאר. והייתי מרגישה טוב עם זה.