איזה יופי של כתיבה, היא ממש נותנת השראה
אני מאוד מבינה מאיפה זה מגיע. אני גם נוטה להיות בתפקיד "השוטרת" אבל כשאני שמה לב וזוכרת אני מנסה לשחרר ופשוט מה שנקרא "לזרום", ואז הכל באמת הרבה יותר כיף, גם לנו וגם להם.
אגב, אני לא יודעת אם אני הייתי קוראת לזה "נמאס להיות אמא", כי מהכתיבה זה רומז שתפקיד האמא הוא להיות השוטרת והמגבילה, זאת שמכרכרת סביב הילדים ומכינה ומארגנת ולא נשאר לה זמן לשחק ולהנות איתם ומהם. אני לא חושבת שזה נכון, בהחלט לא נכון לכל אשה ולכל אמא (בדיוק כמו שלא נכון לכל אבא). זה ענין של טיפוס אישיות, של מבט על החיים, וכמובן של מצב רוח בנקודת הזמן הספציפית, עייפות וכו'. אבל אמא לא חייבת להיות הקשוחה שעושה דברים כאלה, ממש לא.
בכל מקרה, גם אם אני לא מסכימה לחלוטין עם המילים שנבחרו, אני אוהבת את המסר שמאחוריהן, ומנסה לפעול ככה מתי שאפשר. אצלי זה בעיקר בויתור על הלחץ שהוא ילך לישון בשעה מסוימת, לחץ שגורם לי ללחוץ עליו לאכול מהר, ובזמן (בד"כ הוא חולם ומקשקש תוך כדי האוכל וקם מהכיסא ומשחק ולוקח לו שעה לאכול, במקרה הטוב), ולהתרחץ מהר, ולא לשחק הרבה כמו שהוא רוצה כי צריך למהר וכו'. בימים שאני מצליחה לשחרר בנושא שעת השינה, הכל הולך בקלות יותר.
 
ולשאלות -
לא התחשק להיות הורים - הרבה פעמים, לא מתבישת להגיד. כשהקטן בוכה בלילה, לא נותן לישון, מעיר בפעם המיליון, אני ממש מתגעגעת לימים שבהם ישנתי ברציפות בלילה. אני חושבת שהכי קשה לי זה סביב העיפות, ואז יותר קשה לי להיות נחמדה גם לגדול וכו'. אבל אני זוכרת שזה זמני, יודעת שזה כבר השתפר לעומת החודשים האחרונים, ושמחה שבעלי חולק עימי את הנטל של הקימה בלילה אליו.
 
הדבר הכי קשה בהורות - מעבר לעיפות, זה חוסר הגמישות התמידי, הידיעה שיש אנשים קטנים שתלוים בי ויהיו תלוים בי תמיד, לא משנה אם אני חולה כמו עכשיו, אני עדין צריכה לשים אותם במקום ראשון. ואני עושה את זה באהבה ושמחה, אבל עדין כשמרגישים חולים, או עיפים, זה לא קל. לא להיות אדון לזמן שלי, לדעת שיש אחרים שדורשים, ובצדק, הרבה מהזמן שלי, ומקבלים אותו. פעם הייתי חוזרת מהעבודה ושוקעת במחשב לאיזה שעה, להרגע מהעבודה. עכשיו כבר אין פריבילגיות כאלה, אין אפשרות לקום בעצלתיים בצהריים בסופ"ש, לצאת לסרט בספונטניות וכו'.
 
ההורות נותנת לנו המון דברים, אבל צריך להכיר גם בדברים שהיא לוקחת ולתת להם מקום.
