צוק איתן
כמה זמן אתם נמצאים מחוץ לישראל? האם הילדים שלכם חוו מלחמה/מבצע? (בארץ או בחו"ל) אנחנו שנתיים וחצי בארה"ב. הבנות שלי נולדו לתוך המלחמה בדרום. מעתיקה לפה משהו שכתבתי פה בפורום אחר על הבנות שלי לאורך השנים.
"מאז שהן נולדו כל כמה חודשים היו נפילות, החיים שלנו נקטעו למשך שבוע, אני לא עבדתי או שלקחתי אותן איתי לעבודה. חייבים להשאר בבית, לפני כל יציאה מהבית עברנו תדרוך מחדש, אם אנחנו באוטו הגדולה פותחת את החגורה שלה ושל הקטנה, הן שוכבות ליד האוטו ואני עליהן אם אנחנו ליד ביניין, אנחנו רצות לביניין. אם בגן שעשועים רצים לביניין הקרוב ביותר. בחיים ההם, הייתה לנו שגרה. החדר של הבנות הוא הממ"ד. בארון הייתה מזוודה עם בגדים והדרכונים שלנו. לידה, שקית עם חטיפים, מים מנרלים, בטריות ומטענים, כל כמה חודשים החלפנו את המים והחטיפים. אם היינו בבית והייתה אזעקה, הגדולה הייתה אחראית על הקטנה, הקטנה הייתה אחראית על הבובה האהובה שלה, ואני הייתי אחראית על שתיהן, תוך 10 שניות היינו בממ"ד. מסבירים בדיוק מה קורה, את כל האמת, בהתאם לגיל. ליד מדינת ישראל ישנו מקום שנקרא עזה, זה קרוב מאוד לבית של סבתא (שגרה בעוטף עזה) ולבית שלנו (באר שבע), גרים שם אנשים רעים שלא אוהבים אותנו. הם מאוד כועסים עלינו, ורוצים לגרש אותנו מהבית שלנו, והם מנסים להפחיד אותנו עם טילים. הטילים מאוד מסוכנים ומפחידים, לכן מדינת ישראל מודיעה לתושבים שלה שיש טילים בצורת אזעקה, רעש מאוד מפחיד אבל מאוד חשוב וטוב. כדי שלא נפגע, הצבא, המשטרה וראש הממשלה החליטו שאנחנו צריכים להכנס לממ"ד או למקום מוגן (לאימא שלי למשל אין ממ"ד אז היינו יוצאים לחדר מדרגות) ואימא מסתכלת בשעון ויודעת מתי מותר לצאת ולהמשיך במה שעשינו קודם. אימא מאוד מפחדת, אבא מאוד מפחד, מותר לפחד ולבכות. החיילים הגיבורים, המשטרה, מכבי אש, כולם שומרים עלינו ולא רוצים שנפגע, ולכן אנחנו חייבים להקשיב להוראות שלהם, כי הם מצילים אותנו ואת כל מדינת ישראל.
היו רגעים מאוד קשים. לצאת מהאוטו בחודש שמיני ולשכב על ילדה באמצע הכביש. לראות את כיפת ברזל בפעולה בזמן שהבנות בממ"ד ואני בדרך לשדה תעופה (חודש לפני שעזבנו לארה"ב). לנסוע 150 מהעבודה לגן כדי לאסוף את הבנות כי יש אזעקה באמצע היום. בת שנתיים וחצי בוכה בסלון כי היא שומעת אזעקה שוב..... הזיכרון הכי מפחיד היה שהתחיל מבצע עופרת יצוקה, חמותי גרה בעוטף עזה, מאוד קרוב לעזה, ותחילת הפעולה הייתה הפצצה של ביניין משטרת החמאס. בדיוק עצרנו מול הבית של חמותי שהתחילה ההפצצה הוצאתי את בכורתי מהאוטו, הרעש היה מחריש אוזניים ואני גוננתי עליה בגופי, הייתי בטוחה שהרכב נפגע פגיעה ישירה. אחרי רבע שעה עוד הפצצה, הפעם הייתה אזעקה אבל בכורתי וסבתא שלה לא היו בבית, במקום לרוץ לממ"ד רצתי לכביש וצרחתי את שמה, הדלת של השכנים הייתה פתוחה והן היו אצלם, נכנסתי איתם למרחב המוגן, ובדיוק קיבלנו את ההודעה מהחמ"ל שהתחיל המבצע.....
האם בתקופה הזאת, מבצע "צוק איתן", הקשר עם המשפחה, חברים וכל מה שקשור לישראל השתנה? במה? מדברים עם המשפחה כל יום, המון הודעות ווטסאפ. בד"כ מדברים איתם פעם בשבוע, אבל כולם נמצאים בקו האש, גיסי נמצא בעזה. לאימא שלי אין ממ"ד. הדאגה עצומה.
איך משפיע אליכם אישית, המצב בישראל כרגע? אני מאוד דואגת למשפחה שלי, מאוד לחוצה. אני מופתעת מעוצמת הרגשות אפילו, כל הזכרונות חוזרים, כל אמבולנס גורם לי להזכר ואז לחייך מהרגשת רווחה שאני לא שם. רגשות אשם ואפילו רצון להיות עכשיו בישראל.
מה זה עושה בבית? איך הילדים מתיחסים לזה? מה אתם אומרים/מספרים להם? לא סיפרנו. אנחנו לא חושבים שהן צריכות לדעת מה קורה עכשיו, הן עדיין קטנות ומכיוון שהן זוכרות את זה ולכן לא סיפרנו להן. אבל, כן דיברנו על המצב שהן היו באיזור, ולכן הן קלטו, ולפני כמה ימים הגדולה התחילה לשאול עם אני זוכרת את הבומים המפחידים ואת המלחמה בישראל. מאז אני סותמת את הפה לידן.
שתפו בזיכרונות שלכם ממלחמה/מבצע שחוויתם בארץ. מה גרם לאותה מלחמה להיות משמעותית עבורכם?
מעתיקה לפה משהו שכתבתי פה בפורום אחר על הבנות שלי לאורך השנים.
"מאז שהן נולדו כל כמה חודשים היו נפילות, החיים שלנו נקטעו למשך שבוע, אני לא עבדתי או שלקחתי אותן איתי לעבודה. חייבים להשאר בבית, לפני כל יציאה מהבית עברנו תדרוך מחדש, אם אנחנו באוטו הגדולה פותחת את החגורה שלה ושל הקטנה, הן שוכבות ליד האוטו ואני עליהן אם אנחנו ליד ביניין, אנחנו רצות לביניין. אם בגן שעשועים רצים לביניין הקרוב ביותר. בחיים ההם, הייתה לנו שגרה. החדר של הבנות הוא הממ"ד. בארון הייתה מזוודה עם בגדים והדרכונים שלנו. לידה, שקית עם חטיפים, מים מנרלים, בטריות ומטענים, כל כמה חודשים החלפנו את המים והחטיפים. אם היינו בבית והייתה אזעקה, הגדולה הייתה אחראית על הקטנה, הקטנה הייתה אחראית על הבובה האהובה שלה, ואני הייתי אחראית על שתיהן, תוך 10 שניות היינו בממ"ד. מסבירים בדיוק מה קורה, את כל האמת, בהתאם לגיל. ליד מדינת ישראל ישנו מקום שנקרא עזה, זה קרוב מאוד לבית של סבתא (שגרה בעוטף עזה) ולבית שלנו (באר שבע), גרים שם אנשים רעים שלא אוהבים אותנו. הם מאוד כועסים עלינו, ורוצים לגרש אותנו מהבית שלנו, והם מנסים להפחיד אותנו עם טילים. הטילים מאוד מסוכנים ומפחידים, לכן מדינת ישראל מודיעה לתושבים שלה שיש טילים בצורת אזעקה, רעש מאוד מפחיד אבל מאוד חשוב וטוב. כדי שלא נפגע, הצבא, המשטרה וראש הממשלה החליטו שאנחנו צריכים להכנס לממ"ד או למקום מוגן (לאימא שלי למשל אין ממ"ד אז היינו יוצאים לחדר מדרגות) ואימא מסתכלת בשעון ויודעת מתי מותר לצאת ולהמשיך במה שעשינו קודם. אימא מאוד מפחדת, אבא מאוד מפחד, מותר לפחד ולבכות. החיילים הגיבורים, המשטרה, מכבי אש, כולם שומרים עלינו ולא רוצים שנפגע, ולכן אנחנו חייבים להקשיב להוראות שלהם, כי הם מצילים אותנו ואת כל מדינת ישראל.
היו רגעים מאוד קשים. לצאת מהאוטו בחודש שמיני ולשכב על ילדה באמצע הכביש. לראות את כיפת ברזל בפעולה בזמן שהבנות בממ"ד ואני בדרך לשדה תעופה (חודש לפני שעזבנו לארה"ב). לנסוע 150 מהעבודה לגן כדי לאסוף את הבנות כי יש אזעקה באמצע היום. בת שנתיים וחצי בוכה בסלון כי היא שומעת אזעקה שוב..... הזיכרון הכי מפחיד היה שהתחיל מבצע עופרת יצוקה, חמותי גרה בעוטף עזה, מאוד קרוב לעזה, ותחילת הפעולה הייתה הפצצה של ביניין משטרת החמאס. בדיוק עצרנו מול הבית של חמותי שהתחילה ההפצצה הוצאתי את בכורתי מהאוטו, הרעש היה מחריש אוזניים ואני גוננתי עליה בגופי, הייתי בטוחה שהרכב נפגע פגיעה ישירה. אחרי רבע שעה עוד הפצצה, הפעם הייתה אזעקה אבל בכורתי וסבתא שלה לא היו בבית, במקום לרוץ לממ"ד רצתי לכביש וצרחתי את שמה, הדלת של השכנים הייתה פתוחה והן היו אצלם, נכנסתי איתם למרחב המוגן, ובדיוק קיבלנו את ההודעה מהחמ"ל שהתחיל המבצע.....
האם אתם מרגישים שיש לכם אפשרות לעשות משהו בנושא ההסברה הישארלית? האם אתם מדברים על מה שקורה בארץ עם המכרים שלכם? עושים משהוא אחר? איך זה מתקבל
לא מרגישה שיש לי צורך להסביר את ישראל ומעשיה בפני אף אחד.
בנתיים דיברתי עם כמה חברים על המצב, וחלקתי בפייס מספר לינקים לא מתלהמים שמסבירים יפה את המצב.
מה המצב? "צוק איתן"
