מה גורם לכם לתחושת הפיספוס הכי גדולה בחייכם?

[poseidon111]

מה גורם לכם לתחושת הפיספוס הכי גדולה בחייכם?

מה הייתם עושים, שהיה יכול לשנות את חייכם או לפחות להשאיר סימן חיובי עד היום?

לחילופין ובנוסף, מהו הצעד הכי משמעותי שעשיתם, ולא הייתם עושים, במחשבה עכשווית?

 

[seelinewoman]

ואני כבר חשבתי

שאלך לישון בראש נקי ממחשבות והגיגים הלילה

כמעט כל דבר, זאת התשובה שלי, הראשונה.
השנייה: איך יכולתי לדעת אז שמה שאני עושה לא נכון?
when you know better - you do better?
מי שהמציא את החרטה שכח לומר שהיא מוגבלת רק לפגיעה במזיד,
לא לחיים עצמם שאתה חי תוך כדי תנועה ובטוח שאתה עושה תמיד את הדבר הנכון.

אשאל אותך שאלה אחרת:
איך היית חי את חייך אם היית יודע שאין לך אפשרות או רשות או צורך להביע חרטה,
אלא להשלים עם מעשיך ולדעת שעשית תמיד את הדבר הנכון, בזמן הנכון, במקום הנכון?
אילו חיים היינו חיים אז?
יש לי הרגשה שהיינו יותר שלמים עם עצמנו, וגם היינו מעזים יותר לחיות את החיים שאנחנו רוצים באמת.

 

[poseidon111]

כל מהות השאלה היא מחשבה רטרוספקטיבית.

משמע, רפלקציה למה שהיה יכול להיות אילו.
ההתניה היחידה היא שמדובר על דברים אמיתיים, לא על שאיפות.

 

[seelinewoman]

אמיתי לגמרי מבחינתי

תכלס, יש כל כך הרבה נקודות שאפשר לנתח אותן כמו במשחק מלחמה ולהבין איזו טעות עשינו ואיפה.
אתה רוצה ממש דוגמאות?
אני מקללת את הרגע שחזרתי ארצה ולא נשארתי בחו"ל למרות שהיתה לי הצעת עבודה נהדרת.
משהו חיובי? מה היה קורה אם לא הייתי הולכת לאוניברסיטה, למרות שלא גמרתי תואר ראשון אפילו.
מה היה קורה אם לא הייתי הולכת לקורס קצינות.
ובתחום הרגשי - אם לא הייתי מרשה לעצמי התאהבות מטורפת בשנה שעברה שהיתה מיותרת
בכל קנה מידה שהוא מלבד השיעור החשוב שקיבלתי בדיני התנהלות עם גברים.

 

[obelina]

את יודעת מה ? אצלי - עשיתי הרבה דברים

שהיו טעות לדעתי, אבל גם אם היתה לי האפשרות להזדמנות שנייה, הייתי עושה אותם עוד פעם, כי הוכרחתי לעשות אותם.

 

[seelinewoman]

גם כשמכוונים לך אקדח לרקה יש לך זכות בחירה

אני מבינה שההרגשה היא טרגית אם חושבים שהוכרחת ולא היתה ברירה.
אבל אז זה גוזל ממך כוח עצום ושליטה על חייך.
תשמעי, כל חיי הייתי פרא אדם מרדני שבעט בכל טוב שהוצע לי
רק משום שהייתי משוכנעת שמכריחים אותי לעשות את זה ושעובדים נגדי ולרעתי.
רציתי להוכיח להשד יודע מי שאני יכולה להחליט לבד.
הדבר הכי טוב שיצא לי מזה, בדרך הקשה והמייסרת מאוד,
זה דווקא ההכרה בכך שיש לי זכות בחירה, ואני לא קורבן תמיד.
זה מה שעזר לי לחלץ את עצמי מהקברים שמצאתי את עצמי בהם.
אם לא הייתי לוקחת את האחריות לבחירות הכי גרועות שלי,
לא הייתי מצליחה להבין את הטעות שלי ולתקן אותה להבא.
בקיצור, הטוב והרע נתתי בידיכם.
בהסתייגות אחת: כל מה שנכפה עלייך בכוח, באלימות,
בשטיפת מוח ובשליטה מנטלית שאינה מרצון.

 

[יחפהבפארק]

טוב, זה קל

תחושת הפיספוס הגדולה ביותר שלי היא ששמעתי בקול אחותי הבכורה ולא הלכתי ללמוד בבי"ס לאמנויות כי היא שיכנעה אותי (הייתי ילדה מטומטמת) שמציור לא מתפרנסים

עד היום זאת תחושת פיספוס אדירה כי אם הייתי לומדת את מה שאני הכי אוהבת, זה יכול היה לשנות את חיי מהקצה אל הקצה. כמו ביקום מקביל הייתי עכשיו במקום אחר לגמרי.
הצעד הכי משמעותי שעשיתי בחיים, היה נישואים אזרחיים אשר בדיעבד לא הייתי עושה עכשיו כי במעשה הזה לא השגתי שום דבר שלא הייתי משיגה בטקס נישואין רגיל אשר לא היה שובר את ליבם של הוריי והיה לי עכשיו אלבום תמונות מהחתונה להראות לנכדיי.
כן, אני מרגישה תחושה של החמצה. לא שימלה לבנה ולא הינומה. לא זר סיגליות ולא מתנות חתונה. סתם כמו שני נוודים הלכנו לעורך דין ונרשמנו כנשואים. אז זה היה מגניב ומתריס נגד הרבנות ונגד הכפיה הדתית, אבל בדיעבד מתברר שזה היה סתם צעד מטומטם שלא שינה שום דבר, לא בחיי ולא במדינה

 

[פונפון32]

אני עד עצם היום הזה מודה לאמי ז"ל

שלא הפסיקה לדחוף אותי ללמוד מוסיקה.
היו לנו כמה שיחות ואפילו ויכוחים - אמרתי לה שאני רוצה לעשות תואר שני בפסיכולוגיה, קרימינולוגיה ואפילו משפטים - אבל היא אמרה לי שוב ושוב - את צריכה לעשות את מה שמתאים לך, את מה שאת הכי מוכשרת בו והכי אוהבת.
לאחר כמה שנים כבר היה ברור לי - היא צדקה בגדול.
אמנם אני מתפרנסת גם משילוב של תחומים אחרים, אבל המוסיקה היתה ותישאר אצלי תמיד במקום הראשון.

 

[יחפהבפארק]

אמך היתה אישה מיוחדת וחכמה כנראה

כי אצלנו בבית, בכל הקשור ללימודים או בחירת מקצוע, האחים הגדולים הם אלה שנטלו את הפיקוד והחליטו מי לומד מה ואיפה...
אמא היתה ממונה על חלוקת חום ואהבה

 

[פונפון32]

כן. היא היתה מאוד מיוחדת.

ממנה למדתי המון על אמנות, ספרות, קולנוע, פילוסופיה, פסיכולוגיה, ארכיטקטורה, מוסיקה ועוד...
חבל שהיא נפטרה בגיל כה צעיר. אבל מה לעשות.. אלו החיים ועם מה שהם מביאים עימם יש להתמודד.

 

[Doctor Goblin]

לא שאלה קלה או פשוטה לעשות

אבל בדיעבד אני מתחרט על שני דברים:

1. שהקשבתי להורים שלי ולא נרשמתי לחוג דרמה כי זה "בזבוז פוטנציאל" שלי. היום אני חושב שכשרון הדרמה שלי הוא פוטנציאל שהתבזבז ולא להפך.

2. שעזבתי את הטכניון כאשר אקסית שברה את ליבי ובמקום להמשיך בחיי קדימה ברחתי חזרה לנתניה.

 

[לילוש באה לביקור]

זה אף פעם לא דבר טוב לחזור לנתניה

 

[poseidon111]

לי יש רק חרטה אחת גדולה. שלא המשכתי עם

התיפוף שלי, כשכבר היתה לי להקה, והלכתי ללמוד את מה שאני מתפרנס ממנו היום.
שמונה שנות לימוד אקדמי, הייתי שם על הולד, בכדי להיות מתופף בלהקה מוכרת, משהו שאפשר להתפרנס ממנו בכבוד.
אין שבוע שאני לא חושב על כך, ואין שבוע שאשתי לא מגיבה על כך ב" תודה לאלוהים".

 

[seelinewoman]

מסכימה עם כל מילה שלה

לא חושבת שהייתי מסוגלת לחיות עם מתופף, עם כל האמפתיה לך.
מצד שני, אני מתכננת ללמוד פלמנקו מתישהו, והקסטנייטות הן די חור בראש.

 

[דאגרוטיפ]

חחחחחחחח

הן לא.

 

[פונפון32]

מתופפים מתקינים להם חדר מיוחד, עם בידוד

לא היית שומעת כלום.
אני מטורפת על פלמנקו. איך אפשר להגיד שקסטנייטות עושות חור בראש?

 

[פונפון32]

אני לא מאמינה. לא ידעתי...

אתה יכול ליצור קשר עם חברים מפעם, ופשוט להתחיל לנגן בשביל הכייף. לך תדע מה יצא מזה, אולי יהיו גם כמה הופעות.
הרי זה בשביל המוסיקה והנפש, לא בשביל הכסף.
אני מכירה אנשים שעשו זאת בגיל מאוחר, ואתה כמובן יכול לקחת דוגמא מכל המבצעים והלהקות שהתאחדו לאחר שנים רבות ואף החלו להופיע: כוורת, משינה, תיסלם, מינימל קומפקט ולהבדיל - פינק פלויד, פול מקארטני ואחרים (יש לי בלאקאאוט, מתישהו אזכר מי היה לי על קצה הלשון).

 

[דאגרוטיפ]

הממ, נדמה לי שהשבתי על כך

אבל לך תדע. הזיכרון הערל שלי ידוע לשמצה.

הפספוס והחרטה הגדולה, היא אותה אהבת חיי
שזרקתי ברוב טיפשות, פחדנות, והעדר בגרות.
הוא ללא ספק היה הגבר של חיי.

הייתי מוותרת על מה שבחרתי ללמוד,
ולומדת פילוסופיה ואמנות.
מנחמת אותי העובדה שתמיד אוכל לשוב
לאקדמיה אם אפסיק לרקוד.

 

[הנרי ווטון]

חבל שהיתי בישן בצעירותי.

אבל לומדים מטעויות.

 

[דאגרוטיפ]

אילולא כן, מה הייתי עושה?