מה גורם לכם לתחושת הפיספוס הכי גדולה בחייכם?

[הנרי ווטון]

מה אני היתי עושה?

או... מה לא היתי עושה?

 

[דאגרוטיפ]

הנרי, תרצה לעבור את טקס

החניכה בזו השעה?
ג בפוסט המוסר חמקת מתשובות אמיצות במענך הכילי: "כלום"
הגם עתה תתחכם?
אני אעבור למוד אינקוויזטורי.

 

[הנרי ווטון]

זובור בציבור

גברת טורקמדה,
האמת, הציבור לא מפריע לי. אבל כדי שאוכל לענות על השאלות את צריכה להכיר טוב יותר.

 

[דאגרוטיפ]

הנרי, בוא נבהיר דבר מה פעוט

בכל פעם שאפטיר נגדך את אותה מילה: "כלום"
(ריפרנס למענה שלך בפוסט המוסר)
יהא עליך להאזין לזה השיר:
http://www.youtube.com/watch?v=8KnKnd-cvRo
(כתב עמיר לב אהובי, וברי סחרוב הלחין ומבצע)

 

[הנרי ווטון]

It's a deal

 

[purehoney]

התשובה פשוטה-כמה ניתוחים פלסטים

זה יכול להיות שינוי גדול אבל יהיה מאוד חיובי לי,כי יש כאלה שהטבע קצת דפק אותם פה ושם...אותי לדוגמה

 

[lefler11]

תחושת הפיספוס בדרך כלל מאפיינת

אנשים אופטימיים...

לדעתי תחושת פיספוס מאוד אופיינית לאנשים שיש להם ציפויות גבוהות מאנשים אחרים או מאורעים ספציפים.



אנשים פסימיים כמעט ולא מרגישים תחושה של פיספוס, כיוון שהם כמעט ולא מפתחים ציפיות - לכן הם כמעט ולא ירגישו שפיספסו משהו...

אני חושב שמי שמאמין בקראמה וגורס כי לכל דבר יש יחס סיבה-תוצאה (גם במידה והסיבה אינה ברורה \ מובנת כרגע או בכלל) - כמעט ולא ירגיש תחושה של פספוס.



מה הסיכוי שהקישור הבא יעלה לך חיוך על הפרצוף

http://www.youtube.com/watch?v=2v4M73_WKl4&feature=fvwrel

 

[lefler11]

קראמה - קארמה

 

[פונפון32]

בשיא הכנות, אני חושבת וחושבת, תוהה

ומפשפשת בזיכרון, ולא מוצאת ואפילו חרטה אחת על דברים שעשיתי או שקרו לי בחיי.
לכל דבר היתה סיבה. כל דבר הגיע בזמנו ("לכל זמן. ועת לכל חפץ תחת השמיים", קהלת), כל דבר קרה בגלל השתלשלות מאורעות כלשהי, בגלל צירוף מקרים מטורף, עצוב, מרגש, מוזר או שמח.
אני לא בעד חרטות, אני תמיד אומרת שהכל לטובה ולא מעניין אותי שזו קלישאה. ככה אני מרגישה.
אחד המשפטים האהובים עלי הוא "מלימונים תעשה לימונדה". זה בדיוק מה שאני משתדלת לעשות, תמיד.
הדבר היחיד שאני אמביוולנטית לגביו הוא נושא הצאצאים.
עוד לא חשתי צורך מספיק עז, כדי באמת לקום ולעשות משהו. זה היה תמיד בגדר רעיון חמוד שכדאי להגשימו - אבל לא יותר.
ככל שעבר הזמן רציתי פחות, אבל יש לי תחושה שאולי עוד כמה שנים כן ארצה ילד. ואז - אם לא אוכל ללדת תמיד אוכל לאמץ.
אין ספק שלו היה לי ילד/ה, הייתי מאוד מבסוטית מהם.
איך אמרתי ? עד עכשיו זה לא היה דחוף, זה בטח לא יהיה דחוף גם עוד עשר שנים.