הרשו לי לספק לכם
נקודת מבט אחרת. אמנם המקרה שלי הוא חריג, אבל הצנזורה כ"כ טובה, שאי אפשר לדעת כמה כמוני יש. אז לא, לפני שהכניסו אותי לאשפוז פסיכיאטרי, שאלו אותי אם אני רוצה בכך, והחתימו אותי על מסמך האומר שהכל נעשה בהסכמה. אבל, כל הפרוצדורה נעשתה מלכתחילה מתוך סיטואציה של חוסר ברירה. זה התרחש, כמובן, בתקופת שירותי בצה"ל. התגלגלתי לחר"פ ב"ש, שם הייתה לי פגישה עם פסיכיאטר צבאי. תוך חמש דקות של שיחה, הוא הגיע למסקנה שאני מנסה לעבוד עליו. הוא הציב בפניי אולטימטום; או שאני מתאשפז, או שאני חוזר ליחידה כאילו לא קרה דבר. בדיעבד גיליתי שהוא חשב שאני מנסה לעבוד עליו. הוא הציע לי את רעיון האשפוז מתוך מחשבה שאבהל ואתקפל, ואחזור ליחידה כמו זיין שכל טוב. במקרה ואסכים להתאשפז- אזכה לבלות בחברתם של 'משוגעים אמיתיים', ואבין בעצמי שאיני אחד כזה. בנוסף, לשלוח אותי למחלקה סגורה- אין עונש טוב מזה, לחייל שמנסה לעבוד על הפסיכיאטר הצבאי. אז כן, ביליתי לילה במחלקה פסיכיאטרית סגורה. זה לילה שאני סוחב עמי עד היום. המסקנה אליה הגעתי מכל החוויה הזאת, היא שאין שחור ולבן. אין 'משוגע' או 'שפוי'. לדעתי, מי שמזיק לעצמו, שיבושם לו. לכולנו יש זכות על גופנו. לכפות טיפול על אדם שפוגע בעצמו, זו חטטנות. ברגע בו הוא הופך למפגע סביבתי- אז יש להביאו לטיפול. וכשאני אומר 'להביאו לטיפול', איני מתכוון ללזרוק אותו במחלקה הסגורה; אני מתכוון לאבחון פסיכיאטרי ארוך ומעמיק, שבסופו יגיע הרופא המטפל להחלטה, אם ראוי לאשפז או לא. יש מקרים בהם טיפול תרופתי מידי ומעקב מספיקים. מהחוויה שלי למדתי, שכל עוד האדם אינו במצב פסיכוטי- אשפוז רק יחמיר וידרדר את מצבו הנפשי. אשפוז צריך לשמש פסיכוטיים בלבד, ולא כל אדם שחורג קלות מן הנורמה. ישנן בעיות שניתן לפתור בעזרת כדורים אחדים, ורבים המקרים הללו שמוצאים את סופם המר במחלקות הסגורות הללו, בגלל הנטיה הזו, למהר ולזרוק אותם לשם.
