AvocadoWoman
New member
מה דעתכם על הסיפור שלי?
*מבוסס על דבר אמיתי כביכול שקרה לכמה מהשיכבה שלי..* זה היה ערב שישי.. 4 חבר'ה יצאו למקום מפגשם הרגיל- מגדל המים. "רפאל מגזים עם סיפורי השדים שלו נכון?" שאל רונן בצחוק חרישי. רפאל, המורה לבקרה, היה מידי פעם נסחף עם סיפורי השדים שלו, עד שכל מי שהיה בשיעור- לא היה מצליח להירדם בלילה. "נו מה- אתה באמת מאמין לשטויות שלו?" ענה אלירן בצחוק גדול. "נראה לך?!" גיחך רונן והם המשיכו בדרכם. במקום הם פגשו את ניסים ושגיא וארבעתם ישבו על הספסל, שתו, עישנו וצחקו. "היי" נשמע קול מאחור. כולם הסתובבו- זה היה טל, החבר של אלירן. החבר'ה החליפו מבטים ערמומיים, כאות לתחילת התחרות- מי ירד על טל הכי הרבה והכי טוב. זה היה התחביב שלהם. הם התחילו לצחוק עליו, בצורה רשעית.. הדקות חלפו והם נסחפו עם המילים. איכשהו- התחבר נושא השדים והאמונה של החבר'ה בהם- והם התחילו לצחוק על הנושא הזה גם.. השעה הייתה חמישה ל-12.. השמיים היו שחורים מתמיד אך החבר'ה לא שמו לב לכך.. הם המשיכו ללעוג ללא נודע ולטל עד שנמאס לטל והוא עזב את המקום. החבר'ה צחקו במשך דקה ארוכה כשלפתע פרצופו של ניסים קפא.. "א..א..א..איפה מגדל המיים..?!" הוא לחש.. שגיא, אלירן ורונן סיבבו את ראשם לעבר המגדל אך המגדל נעלם! במהרה הם קמו מהספסל, משפשפים את עינייהם כלא מאמינים.. "מה לעזאזל קורה פה?!" צרח רונן כאשר חולצותיהם נהפכו לכהות... חתולים שחורים צצו מכל פינה.. על פרצופם השתקפה הבעת צחוק וראשם החל להסתובב כ-360 מעלות! ליבם דפק.. זיעה ניגרה ממצחם.. הם החלו לרוץ.. רצים.. עוד ועוד.. והצחוק רודף אחריהם.. חזק.. יותר ויותר.. איך הם יצליחו לברוח מזה?! הטמבלים החליטו לקצר דרך בית הקברות.. במהרה חצו את השער כשלפתע נדם הצחוק.. בבת אחת עצרו ארבעתם, מתנשפים.. מחזיקים את חזם. צעד.. אחר צעד.. ליחשוש.. דפיקת לב.. הם עברו במקום מלא פמים אך מעולם לא פחדו כשם שפחדו עכשיו.. לפתע נשמע קול בכי חרישי.. "די ניסים, אל תבכה" ניסה רונן להתלוצץ.. אך זה לא היה ניסים.. זה היה קול תינוק בוכה. "אני חושב שכדאי שנלך מהר יותר.." הציע שגיא בקול רועד.. החבר'ה הגבירו צעדיהם כשלפתע נשמעה צעקה. הם החלו לרוץ.. רגליהם מתבלבלות תחתיהם ומטרתם היחידה היא להגיע למקום מבטחים.. "איפה התינוק שלי..?" נשמעה לחישה מקפיאה.. ריצתם נהפכה מהירה יותר ויותר.. נדמה היה כי העולם עוצר מלכת.. והאוויר נעשה קר יותר ויותר.. החושך סגר עליהם.. הבכי גבר.. הלחישה התעצמה.. הנה היציאה! הם נשמו לרווחה והגבירו עוד יותר את מהירות ריצתם. הם נעצרו מתחת לאור פנס מרוחק מהמקום.. מתנשפים הם נשענו על הפנה, מחייכים. זה נגמר. ואכן הכל היה שקט.. הירח בהק מהמרום, רוח חרישית ליטפה את עורם החם וליבם נרגע אט אט. כל אחד הלך אל ביתו, למקום מבטחו אך... האם באמת היה הדבר כך?
יש המשך אבל אולי בפעם אחרת..
*מבוסס על דבר אמיתי כביכול שקרה לכמה מהשיכבה שלי..* זה היה ערב שישי.. 4 חבר'ה יצאו למקום מפגשם הרגיל- מגדל המים. "רפאל מגזים עם סיפורי השדים שלו נכון?" שאל רונן בצחוק חרישי. רפאל, המורה לבקרה, היה מידי פעם נסחף עם סיפורי השדים שלו, עד שכל מי שהיה בשיעור- לא היה מצליח להירדם בלילה. "נו מה- אתה באמת מאמין לשטויות שלו?" ענה אלירן בצחוק גדול. "נראה לך?!" גיחך רונן והם המשיכו בדרכם. במקום הם פגשו את ניסים ושגיא וארבעתם ישבו על הספסל, שתו, עישנו וצחקו. "היי" נשמע קול מאחור. כולם הסתובבו- זה היה טל, החבר של אלירן. החבר'ה החליפו מבטים ערמומיים, כאות לתחילת התחרות- מי ירד על טל הכי הרבה והכי טוב. זה היה התחביב שלהם. הם התחילו לצחוק עליו, בצורה רשעית.. הדקות חלפו והם נסחפו עם המילים. איכשהו- התחבר נושא השדים והאמונה של החבר'ה בהם- והם התחילו לצחוק על הנושא הזה גם.. השעה הייתה חמישה ל-12.. השמיים היו שחורים מתמיד אך החבר'ה לא שמו לב לכך.. הם המשיכו ללעוג ללא נודע ולטל עד שנמאס לטל והוא עזב את המקום. החבר'ה צחקו במשך דקה ארוכה כשלפתע פרצופו של ניסים קפא.. "א..א..א..איפה מגדל המיים..?!" הוא לחש.. שגיא, אלירן ורונן סיבבו את ראשם לעבר המגדל אך המגדל נעלם! במהרה הם קמו מהספסל, משפשפים את עינייהם כלא מאמינים.. "מה לעזאזל קורה פה?!" צרח רונן כאשר חולצותיהם נהפכו לכהות... חתולים שחורים צצו מכל פינה.. על פרצופם השתקפה הבעת צחוק וראשם החל להסתובב כ-360 מעלות! ליבם דפק.. זיעה ניגרה ממצחם.. הם החלו לרוץ.. רצים.. עוד ועוד.. והצחוק רודף אחריהם.. חזק.. יותר ויותר.. איך הם יצליחו לברוח מזה?! הטמבלים החליטו לקצר דרך בית הקברות.. במהרה חצו את השער כשלפתע נדם הצחוק.. בבת אחת עצרו ארבעתם, מתנשפים.. מחזיקים את חזם. צעד.. אחר צעד.. ליחשוש.. דפיקת לב.. הם עברו במקום מלא פמים אך מעולם לא פחדו כשם שפחדו עכשיו.. לפתע נשמע קול בכי חרישי.. "די ניסים, אל תבכה" ניסה רונן להתלוצץ.. אך זה לא היה ניסים.. זה היה קול תינוק בוכה. "אני חושב שכדאי שנלך מהר יותר.." הציע שגיא בקול רועד.. החבר'ה הגבירו צעדיהם כשלפתע נשמעה צעקה. הם החלו לרוץ.. רגליהם מתבלבלות תחתיהם ומטרתם היחידה היא להגיע למקום מבטחים.. "איפה התינוק שלי..?" נשמעה לחישה מקפיאה.. ריצתם נהפכה מהירה יותר ויותר.. נדמה היה כי העולם עוצר מלכת.. והאוויר נעשה קר יותר ויותר.. החושך סגר עליהם.. הבכי גבר.. הלחישה התעצמה.. הנה היציאה! הם נשמו לרווחה והגבירו עוד יותר את מהירות ריצתם. הם נעצרו מתחת לאור פנס מרוחק מהמקום.. מתנשפים הם נשענו על הפנה, מחייכים. זה נגמר. ואכן הכל היה שקט.. הירח בהק מהמרום, רוח חרישית ליטפה את עורם החם וליבם נרגע אט אט. כל אחד הלך אל ביתו, למקום מבטחו אך... האם באמת היה הדבר כך?
