מה דעתכם על וידוים של אוגסטיניוס.

[u r i el]

ברור. עלה והצלח.

 

[נתנאל 123456]

תודה, אני מקווה שאני יצלח.

 

[בר אiריין]

"וידויים" של אוגוסטינוס שר"י וימ"ש

זהו ספר מופת של אמונה ואהבה. ספר עמוק, יפה וחשוב.

 

[אשר אטדגי]

בתיאוריך הסובייקטיביים אודות ספר זה

שברובו הוא שיר הלל ושבחה לאותו האיש, שיש המתפעלים רבות מהרטוריקה המופגנת בו (אולי התרגום של קליינברג מלטינית פספס זאת, אבל לא ראיתי שם שום פסוק ב-444 עמודים של תרגום זה, אשר הותירה עליי רושם כלשהו), מאוד מעניין אותי לדעת מה עומק מצאת בזה הפתשגן. מודה ולא עוזב, כי קראתי בו פעם אחת (לסירוגין בגרף של עביט), ולאחר משפטך זה בתגובתך חזרתי ממש עתה לרפרף בו, שמא נסתר ממני רז אשר נכמס (סוף סוף, בר אוריין הוא שמך ולך יאתה, ופסיקתך לא אעבירנה בסך). ועדיין, לא מצאתי בספר זה שום עומק (על יתר התיאורים הסובייקטיביים לא אכביר, איש איש וטעמו הספרותי). זהו מונולוג אקסהבציוניסטי, אשר ההפרזה בו (בחטאיו ובשבחיו) מעוררת מבוכה (בי) כקריאה גנובה במכתבים של הומוסקסואליים מאוהבים עד כלות (לא התוכן ההומוסקסואלי מעוררת בי מבוכה אלא תחושת הפלישה למרחב אינטימי אנושי זה). בחלקיו, נראה כשקר גלוי ומכוון (הבין את גרגרנותו ביניקת חלב מצפייה בתינוקות אחרים המגרגרים אף הם משדי אימם) בחלקו אינפנטילי (גניבת האגסים, שרק ההדגשה שלו כי לא היו טעימים הותירה בי עונג סדיסטי מסויים, אם אכן נאמנים הם דבריו), וברובו מפגן של תרפייה פסיכולוגית הגובלת (לטעמי) בנקרופיליות עם הצלוב. (על ההתגלות, אני לא רוצה לומר מילה אחת מפאת כבודך).

כן, כן: הבנתו כי שחיק עצמות הוא למעשה המענה התיאוסופי לשאלת הטרנסצנדנטיות והאימננטיות (היינו זה המתווך) הכבירו כבר "בחשיבותה" לעולם הנוצרי ובכלל- אם זה העומק המצוי, כנראה שברקק עסקינן, שבה גם מלוא לוגמיו עומק ייקרא.

אני יודע שיש רבים הרואים בספר זה הגות משמעותית יתר על הכתוב בו, פרד"ס שלם של עיוות וסילוף. העמיסו על גבו קירקרגריות, ניאו-פלטוניות עמוקה, התשתית הרעיונית להומניזם וכו' וכו' - האריכו למעניתם. אין זה, לדעתי, כי אם סגידה לטקסט קמאי, אשר אינו יותר ממה שהוא: טקסט פסיכולגיסטי של נפש מסוכסכת הראויה למקטע או אפילו לפרק שלם, בספרו של וויליאם ג'יימס "החוויה הדתית" (שם אגב, הדמויות האותנטיות הנחקרות והנצפות משמעותיות הרבה יותר).

אני מודע כי תגובתי זו היא סובייקטיבית לעילא אשר אינה מצליחה להתגבר על המיאוס האמוציונלי שיש לי כלפי הנצרות באופן גורף, ובכל זאת, טוען אני כי גם באמוציונליות תתכן אסנציאליות.

 

[בר אiריין]

וידוי

אנו שותפם לעמדה כלפי הנצרות. את אוגוסטינוס עצמו איני מחבב, לא כל שכן את מושא אמונתו. אולם יש להבחין בין דברים. אוגוסטינוס היה אדם נבון ופיקח [שאם לא כן, כיצד היה מגיע לתובנה של "ראו את ישראל לפי הבשר"?] ו"וידויים" זו יצירה מתוחכמת של הפוך על הפוך. עצם הבחירה בשם "וידויים" מציין את הדבר: הפיכת האינטימי לפומבי. זו אחת מהיצירות הראשונות שנבנו על בסיס רעיון המסיכה המסתירה על ידי עצם הגילוי [שהרי מסיכה נועדה כדי להציג, ובה בעת ממהותה להסתיר]. מדובר בשכתוב הביוגרפיה, במובן הניטשיאני, בהפיכת העצמי לפואטיקה, ובהיפוך מסמנים ומסומנים במובן הסטרוקטורליסטי. האישי הוא כללי וחיצוני, והפרשנות הטקסטואלית היא, בעצם, ביטוי של הגיונות על אודות העצמי, או תרפיה פסיכולוגיסטית. בקונטקסט הנוצרי-מניאכאני, הטקסט הזה גם טומן בחובו היפוך ערכים: שלילת התפילה הנאיבית, הרהורים על לשמה ושלא לשמה, הלעג לנאופלטוניות שנעשה על ידי אימוץ השפה הפלטוניסטית, העיסוק בניסים כדי לשבח דווקא את הסדר והיציבות בקוסמוס וכו'. מעבר לחשיבות של הטקסט להבנת תהליכים היסטוריים יש לו חשיבות בחקר תורת הפרשנות האלגורית.

 

[אשר אטדגי]

........

דומה כי דבריך אלו מאשרים את דבריי. חשיבותו של ספר זה לנצרות (חשיבות פונדמנטלית) ולעולם הספרות כמבשר סוגה חדשה (אם כי כאן אני לא בטוח כלל כי הוא מבשרה, מרקוס אורליוס שקדם לו בכמאה וחמישים שנה השתמש בז'אנר הזה, וזוכרני במעורפל, כי גם אורליוס לא היה הראשון ליגע בז'אנר זה) ואינני מזלזל גם בחשיבות ספר זה לחקר הפסיכולוגיה או לעימותו עם הזרם הגנוסטי/מניאכני ועוד כיוצא באלו, אם כן, מכלול חשיבויות אלו אינן אומרות דבר על "עומקו" של ספר זה. בטח לא בהשוואה לחיבורים מקבילים (לא בזמן) של תיאולוגים מסוגו: וויליאם איש אוקהאם, סיינט אנסלם עם המופת האונטולוגי (שלמרות שחשבנו כי קאנט טחנו עד דק ויזר על פני המים, הרי שבדור האחרון חזר וניעור כבעל תקפות) תומס אקווינס, ואפילו העגל הזה, פרד ג'ון דנס סקוטוס, אשר תוכן חיבוריהם מגלים עמקות מחשבה מעוררת התפעלות גם בימינו. לא ניתן, גם במחיר של פלפול, להכניס ספר וידויים זה תחת איצטלה הגותית משמעותית, אלא כפי מה שהוא: ספר פסיכולוגיה קדמוני, תרפויטי משהו, וספר שיש בו כפי שהזכרת (ובזה מעלתך רבה ממעלתי) הטרמה ספרותית, לחובבי שני הז'אנרים.

ידידי ורעי, ספרים לא מעטים השפיעו על העולם, אז והיום, מסיבות שונות, שתוכנם דיספורפורציונלי לחשיבותם ו"להשפעתם". "וידויים", לדעתי, נכלל בהם.

 

[בר אiריין]

<

לא טענתי ואינני טוען שמדובר באחד מהספרים הטובים/ חשובים/ יפים שנכתבו אי פעם. התשובה הייתה על השאלה הספציפית שנשאלה. זה ספר שכתוב בשפה נהדרת, הוא חשוב מבחינת ההקשרים שלו והוא עמוק מבחינה פסיכולוגית. מדובר באחד מאבות הכנסייה - מאלו שהדוגמה קובעת שאינם מועדים לטעות - תחת מסיכה שחושפת את מה שהיא אמורה להסתיר. ואף על פי שמדובר בספר נחמד למראה, אנו יכולים להסתדר מצוין בלעדיו.

 

[אשר אטדגי]

סבא'ח אל נ'ור

יא'כלי... לשמע אוזן שמעתיך, עין לא ראתה אלוהים זולתך.. עזוב אותנו מוידויו של זה (די לנו בזה דרבנו ניסים). אמור לי, קיבלתי אמש ספר של אברהם מלמד: "דת: מחוק לאמונה" - קורותיו של מינוח מכונן. מכיר את הספר? והאם כדאי הוא?

 

[בר אiריין]

חיר

לא מכיר את הספר ולא ידעתי על קיומו. אבל זה מעניין ששאלת את זה דווקא בדיון הקשור לאוגוסטינוס, משום שאותו אברהם מלמד נדרש בספר אחר שלו לשאלת המיתוס שלפיו אפלטון למד את תורת משה במצרים. מלמד אומר שהעדות למיתוס הזה מובאת אצל אוגוסטינוס.

 

[נתנאל 123456]

תודה על התשובה.

 

[רועי החושב]

מהמעט שאני זוכר ממנו

(כי קראתי אותו לפני כעשרים שנה) הוא מעצבן ביותר בגלל השבלוניות של הנפש של הכותב שמתנועעת שוב ושוב באותם תסביכים דפוקים ומוציאה מהם מסקנות מופרכות ומנסה לרמות את הקורא כל הזמן עם מופע וולגרי של רגשנות יתר, היתממות וחצאי פילוסופיות מעוותות. זה ספר מצויין מהבחינה הזו שהוא מספק התבוננות לנפש של בן אדם דפוק ומניפולטיבי. אני זוכר שכל הזמן חשבתי לעצמי "נוירוטי, נוירוטי". הוא כל כך מטורלל עד שאני לא בטוח שהוא בכלל מהווה סכנה לדרדר מישהו בימינו לשטויותיו. אבל מצד שני - רוב הספרים המשפיעים בהיסטוריה הם ספרים של מטורללים דפוקים שסחפו המונים. תחושה דומה לזו שהיתה לי ממנו היתה לי מסרן קירקגרור אבל מקירקגור נהניתי כי הוא מעודן פי כמה וקליל.
בקיצור- אם זה ווידויים אז אני תרנגולת. זה מניפולציה רגשנית וגסה, תיאטרון עם אג'נדה. הוא בעיקר פונה לצעירים מלאי הורמונים ודחף לאלימות ומבלבל את דעתם בהצהרות פונדמנטליסטיות של שלילת העולם. בסופו של דבר זה טיפוס שלילי שמבקש להביא את קורבנותיו הקוראים לידי מיאוס מהעולם ומהחיים ולהתמסר לכת הנוצרית הטמאה שלו.