לא, כי בסופו של עניין
מי שצריך לחיות עם ההחלטה שלי להביא אותו לעולם כשהוא נכה מאד, או חולה מאד, או מפגר מאד, הוא הילד שהובא לעולם. אני אצטרך לטפל בו בשנותיו הראשונות, ואין לי ספק שאם אכן יוולד לי ילד פגוע אטפל בו בשמחה ובאהבה, אבל אם תנתן לי הבחירה אני לא אגזור עליו חיי חולי. בנוסף, צריך לזכור שבבגרותם רבים מן האנשים הללו חיים מקצבאות, ואני לא חושבת שנכון להביא ילד לעולם בידיעה שאחרים יצטרכו לדאוג לפרנסתו. אם כבר קרה ונולד ילד נכה, אם אם אדם נעשה נכה במהלך חייו, אין ברירה, אבל לעשות זאת ביודעין נראה לי עוול חברתי ומוסרי. ולקינוח: המדינה שלנו הולכת בכיוון של פגיעה בחלשים, ולא בכיוון של סיוע ותמיכה. הילדים הנכים של היום, נדונים לעוני גדל והולך ככל שיתבגרו, כי קצבאות הנכים מקוצצות בקצב גובר. גם על כך צריך לחשוב. באופן גורף, אני בספק רב אם יש משהו שאעשה "בכל מחיר".