מה דעתכם:
"דוד יצחק שלום רב. אני במילואים, אולי אתה יודע ואולי לא. תאריך השחרור בלתי ידוע בשלב זה. יש הרבה זמן למחשבה, והבן אדם, שחי לו קודם בשלווה, ובילה את זמנו בקמפוס, ועל שפת הים, מוצא עצמו פתאום, באביב ימיו, במדבר-ומתחיל לשאול את עצמו אלות. אני יכול למקד שאלותי במשפט מרכזי אחד:עתידו של עם ישראל במדינת ישראל. אני רק רוצה לשתף אותך בלבטים הקשים שלי. אני לא עברתי את השואה, ולא שום פרעות, לא מלחמת 48' לא 56' ולא 67'. לא נפצעתי במלחמה, אף אחד מהמשפחה שלי לא נפדע, ולמרות הכל-נשבר לי!! אדם שנלחם ועובר מלחמה מסויימת, הוא נלחם בעד משהו. בעד מה אנחנו נלחמים? אתה תענה לי שאנחנו נלחמים על קיומינו, אם כך- מה הטעם לקיום, אם כל הזמן אתה צריך להלחם?, אתה מתקיים בשביל להלחם?!. אדם נלחם למען עתיד טוב יותר, למען חיים אחרים, למען פתרון. המטרה אשר מעבר למלחמה, היא הנותנת לאדם כח, אמונה ותקוה-להלחם. הוא יודע שהוא נלחם אח"כ בשביל שיהיה לו או לילדיו טוב יותר. אתה מוכן להסביר לי בעד מה אני נלחם? בשביל שאח"כ אצטרך להלחם שוב? אני יושב כאן במדבר, מפסיד שנת לימודים באונ' {יש כאלו שהפסידו את חייהם, אבל אני לא יכול להתנחם באסונם של אחרים-זה לא מוסרי}. ואומר לעצמי "מה הטעם לכל זה, אם בעוד מס' שנים אצטרך להלחם שוב? האם אתה רואה פתרון אחר מלבד שואה לאיזור זה?, ואפילו אם היינו מנצחים במלחמה הזאת אז מה?-מה אה רוצה, להשמיד את הערבים? להכניע אותם?, לעולם לא תצליח. אתה עד כמה שאני יודע, לא מאמין בשלום, אז מה מחזיק אותך במדינה הזאת? למה אתה מחכה?-למלחמה הבאה?, אתה נטע זר בתוך איזור מוקף ערבים ואם לא תשתנה ותוותר על האופי היהודי של המדינה-תמיד תשאר נטע זר. אתה לעולם לא תסכים לשנות את האופי היהודי של המדינה, אז איך תחיה כאן בשקט? אם אתה אוהב להלחם-אז תשאר כאן ותלחם. אבל אני, שאיני אוהב להלחם-אני עוזב את המדינה הזאת. תגיד לי שבחוץ יש אנטישמיות ושיבוא עוד היטלר?-אז אני אומר לך שהסבירות והסיכויים למלחמה נוספת במזרח התיכון, הם הרבה יותר גבוהים מאשר שיצוץ עוד איזה היטלר. לכן אני עושה את החשבון שלי: אני יצור זמני, נותרו לי עוד כמה עשרות שנים לחיו ואני רוצה לחיות אותם בלי מלחמות. אז אני נוסע מכאן. כשאני מעמיד על כפות המאזניים את העבר היהודי, העם השפה והספרות..כל מה שקושר אותי למקום הזה-מול עתיד של מלחמות, אז המשקל נוטה לרעת המלחמות-ואני רוצה ללכת ולעזוב הכל. תגיד שאני פחדן ונמושה ומתכחש למוצאי, לעמי-מולדתי?, ובכן, אינני פחדן. אני גיבור. גיבור שמקריב את היקר לו מכל-המקום בו הוא נולד, ואליו הוא קשור בכל נימי נפשו, אני מקריב את זה בשביל שאוכל לחיות במקום בלי מלחמות. אז אני גיבור, ושלם עם עצמי, לא חי בספקות ולבטים, ולא רואה סביבי אמהות שכולות, אלמנות, ויתומים. אלה שבנו את המדינה הזאת, החלוצים, לא ידעו לקראת מה הם מולכיים אותמו. ואתה-אל תהיה בת יענה, אל תטמין ראשך בחול ותצפה למשיח שיבוא ויגאל אותך. אל תמות לי על קידוש ה', ואל תביא לדוגמא את ההסטוריה המפוארת של העם היהודי. אם עתיד של עם ישראל במדינת ישראל הוא עתיד של מלחמות-אז אני הולך לחפש לי עתיד אחר" המכתב נכתב ע"י אלי לדודו, במלחמת יום כיפור, בעודו נמצא במדבר סיני.
"דוד יצחק שלום רב. אני במילואים, אולי אתה יודע ואולי לא. תאריך השחרור בלתי ידוע בשלב זה. יש הרבה זמן למחשבה, והבן אדם, שחי לו קודם בשלווה, ובילה את זמנו בקמפוס, ועל שפת הים, מוצא עצמו פתאום, באביב ימיו, במדבר-ומתחיל לשאול את עצמו אלות. אני יכול למקד שאלותי במשפט מרכזי אחד:עתידו של עם ישראל במדינת ישראל. אני רק רוצה לשתף אותך בלבטים הקשים שלי. אני לא עברתי את השואה, ולא שום פרעות, לא מלחמת 48' לא 56' ולא 67'. לא נפצעתי במלחמה, אף אחד מהמשפחה שלי לא נפדע, ולמרות הכל-נשבר לי!! אדם שנלחם ועובר מלחמה מסויימת, הוא נלחם בעד משהו. בעד מה אנחנו נלחמים? אתה תענה לי שאנחנו נלחמים על קיומינו, אם כך- מה הטעם לקיום, אם כל הזמן אתה צריך להלחם?, אתה מתקיים בשביל להלחם?!. אדם נלחם למען עתיד טוב יותר, למען חיים אחרים, למען פתרון. המטרה אשר מעבר למלחמה, היא הנותנת לאדם כח, אמונה ותקוה-להלחם. הוא יודע שהוא נלחם אח"כ בשביל שיהיה לו או לילדיו טוב יותר. אתה מוכן להסביר לי בעד מה אני נלחם? בשביל שאח"כ אצטרך להלחם שוב? אני יושב כאן במדבר, מפסיד שנת לימודים באונ' {יש כאלו שהפסידו את חייהם, אבל אני לא יכול להתנחם באסונם של אחרים-זה לא מוסרי}. ואומר לעצמי "מה הטעם לכל זה, אם בעוד מס' שנים אצטרך להלחם שוב? האם אתה רואה פתרון אחר מלבד שואה לאיזור זה?, ואפילו אם היינו מנצחים במלחמה הזאת אז מה?-מה אה רוצה, להשמיד את הערבים? להכניע אותם?, לעולם לא תצליח. אתה עד כמה שאני יודע, לא מאמין בשלום, אז מה מחזיק אותך במדינה הזאת? למה אתה מחכה?-למלחמה הבאה?, אתה נטע זר בתוך איזור מוקף ערבים ואם לא תשתנה ותוותר על האופי היהודי של המדינה-תמיד תשאר נטע זר. אתה לעולם לא תסכים לשנות את האופי היהודי של המדינה, אז איך תחיה כאן בשקט? אם אתה אוהב להלחם-אז תשאר כאן ותלחם. אבל אני, שאיני אוהב להלחם-אני עוזב את המדינה הזאת. תגיד לי שבחוץ יש אנטישמיות ושיבוא עוד היטלר?-אז אני אומר לך שהסבירות והסיכויים למלחמה נוספת במזרח התיכון, הם הרבה יותר גבוהים מאשר שיצוץ עוד איזה היטלר. לכן אני עושה את החשבון שלי: אני יצור זמני, נותרו לי עוד כמה עשרות שנים לחיו ואני רוצה לחיות אותם בלי מלחמות. אז אני נוסע מכאן. כשאני מעמיד על כפות המאזניים את העבר היהודי, העם השפה והספרות..כל מה שקושר אותי למקום הזה-מול עתיד של מלחמות, אז המשקל נוטה לרעת המלחמות-ואני רוצה ללכת ולעזוב הכל. תגיד שאני פחדן ונמושה ומתכחש למוצאי, לעמי-מולדתי?, ובכן, אינני פחדן. אני גיבור. גיבור שמקריב את היקר לו מכל-המקום בו הוא נולד, ואליו הוא קשור בכל נימי נפשו, אני מקריב את זה בשביל שאוכל לחיות במקום בלי מלחמות. אז אני גיבור, ושלם עם עצמי, לא חי בספקות ולבטים, ולא רואה סביבי אמהות שכולות, אלמנות, ויתומים. אלה שבנו את המדינה הזאת, החלוצים, לא ידעו לקראת מה הם מולכיים אותמו. ואתה-אל תהיה בת יענה, אל תטמין ראשך בחול ותצפה למשיח שיבוא ויגאל אותך. אל תמות לי על קידוש ה', ואל תביא לדוגמא את ההסטוריה המפוארת של העם היהודי. אם עתיד של עם ישראל במדינת ישראל הוא עתיד של מלחמות-אז אני הולך לחפש לי עתיד אחר" המכתב נכתב ע"י אלי לדודו, במלחמת יום כיפור, בעודו נמצא במדבר סיני.
