לא יודע עד כמה
זה קשור, אבל אני בחופש מאימונים אישיים השבוע, אז יש לי יותר זמן לקשקש ולרשרש בפורום... ולכן, ברצוני לספייר סיפור אמיתי לחלוטין וקלאסי ביותר, שקרה לי לפני כמה שנים בצפון הארץ, קרי, שטח ההפקר המוכר בתור קריות... ובכיין, בשעת ערבא מוקדמת, יצאתי לי לשוט ברחובות הכרך על מנת להפיג מעט את השיעמום, וגם כדי להתחמק מהמהתלה המיותרת של הכנת שיעורי הבית. פסעתי לי לתומי באיזור מיושב, כשמתחתי מדרכה אפורה ומטונפת ביותר בנוסח קריות קלאסי. בעודי מתפתל בין הסימטאות המוארות באופן מפוקפק ביותר, שתי רגלי מכתיבות את מהירות הליכתי, חלפתי על פני שני פושטקים צעירים שישבו על חומת בטון בואכה חדר המדרגות של אחד הבניינים. בדיוק כשחשבתי לפסוע בעזרת רגלי ולעבור על פניהם ללא שוב, פנה אחד מהם אלי ושאל, "תגיד, אתה מהמשמר האזרחי?" נעצרתי, פניתי לעברו ואמרתי, "לא." "אז עוף לי מהעיניים," אמר הפושטק בזלזול, והוא והחבר שלו התחילו לצחקק באופן מטופש ומחריד שגרם לי לחשוב על כלוב צבועים בגן חיות. ובעודי מצמצם את המרחק ביני לבינם במטרה חד משמעית לגרום לפרצופים שלהם להתאחד עם המולקולות של חומת הבטון, הופיעו לפתע מתוך החושך עוד כחמישה טיפוסים מפוקפקים ביותר מהמודל שלא עוסק בקריאת ספרי פילוסופיה בשעות הפנאי שלו, ובאופן חד משמעי עמדו להפריע לי במשימתי. ללא אומר, ובאופן מופלא הכרוך באומץ לב מהמדרגה הראשונה, הפניתי להם את גבי ונמלטתי במהירות וביעילות במטרה להיעלם אל תוך הלילה האפל כמו שכובע קש נעלם בלוע של תיש. רצתי לכיוון דרום מערב כאחוז אמוק, ואחרי עשרים ושמונה עמודי חשמל הסתכנתי והפניתי את ראשי לאחור. לתדהמתי המופתעת, ולחרדתי המבוהלת, הבחנתי בשבעה דמויות העושות דרכן בריצה על פני הרחוב כמה מטרים בלבד מאחורי, ולא נראה היה לי שהם באו להתרים למען האגודה למלחמה בסרטן. באותו הרגע הגעתי למסקנה חד משמעית, שבהחלט כדאי לי לשקול להגביר את הקצב במידה ואני מעוניין בהמשך הקיום היומיומי שלי בעולם הזה. נתתי גז וממש ריחפתי על פני הרחוב, מרכז את מירב מחשבתי באזור הרגליים. היתה לי תחושה עמומה, שאם לא אצליח לברוח משבעת המופלאים הדולקים אחרי, הם עוד עלולים לעשות בעובדה הזו, השם ירחם, שימוש לרעה. וכך, חצינו את העיר. רומסים בדרכינו מדרכות, כבישים, עיתונים שהיו זרוקים על הארץ, מעט חיות איטיות, חתולים, וכמה זקנות. מרוכזים לגמרי במדיטצית תנועת הרגלים, המונעת בעיקר על ידי הרצון שלהם להרוג, והרצון שלי לחיות, הבחנתי לפתע במעבר צר קטן וחשוך, שיצר חיבור דק בין גדר חיה של אחד הבתים לבין קיר מתקלף שהקיף את פח הזבל השכונתי, וביצעתי מפנה פתאומי שהפתיע אפילו אותי עצמי. שעטתי באופן נחוש ביותר אל תוך חדר האשפה, נשכבתי ליד שקית ביסלי ריקה, ועשיתי חיקוי לא רע בכלל של קרטון חלב. לא עברו כמה שניות, ומעברה השני של החומה חלפו שבעה פילנטרופים בצעקות קרב שהלכו והתעמעמו ככל שהתרחקו בהמשך הרחוב. התרוממתי על רגלי, תוך שאני מסדיר את נשימתי ושמח שהיא עדיין ברשותי הפרטית, ונתתי לעצמי להזיע ולרעוד כמו חרדון שאיבד את הוריו. חזרתי בזהירות לרחוב, שוקל ברצינות לסור לבית הכנסת הקרוב להגיד ברכת הגומל, וחזרתי הביתה. עוד טיול של ערב בצור שלום הגיע לסיומו. ובמקרה ואתם תןהים מה לעזאזל זה קשור לנושא השרשור, אז נכון, זה באמת לא קשור. אבל רציתי לספר את הסיפור הזה, וזה נראה לי מקום טוב לפחות כמו כל מקום אחר... מוסר ההשכל של הסיפור: אם אתה הולך ברחוב, ומישהו שאתה לא מכיר שואל אותך אם אתה מהמשמר האזרחי - פשוט תגיד, כן! זהו
