אם כך, גם לי יש רגישות יתר שעד
עכשיו חשבתי שזה מהחינוך ההיסטרי של אמא שלי. אני
לא סובלת חול. מראה החול מעביר בי צמרמורת, והרעש של החול הנגרס מתחת לנעלים עושה לי רע על הנשמה. אם נכנס לי גרגר של חול לנעלים, אני מוטרפת מהמגע שלו על כף הרגל שלי. לגעת בחול בידים? בשום פנים ואופן. אני לא הולכת יחפה בבית, שמא חס-וחלילה אחוש בגרגרי חול (ובגלל הכלבים הסיכוי הוא גדול מאוד!!!), וים לגבי הוא דיי סיוט. גם את מגע הדשא אני לא אוהבת. אם הייתי יכולה לרחף מעליו, זה היה נהדר. בגלל שאני כזאת, מהרגע ששגיא נולד, אני "עובדת" על עצמי, שבשבילו אני חייבת להתגבר על המחסום הזה. יהיה לי מאוד קשה להושיב את הילד שלי בארגז החול ואח"כ לנקות ממנו את החול. כבר עכשיו, כשאני לוקחת אותו לנדנדות או למיגלשות, אתן צריכות לראות איך אני הולכת על החול...לאט-לאט שחו"ח לא יפלוש לנעלי גרגר חוצפן של חול. אחת הסיבות שלא הלכתי להיות גננת, אלא מורה, זה בגלל המגע האינטנסיבי בגן עם החול... ולגבי אכילה עם הידים: רק עוף שמוחזק בשני קצותיו (של הפולקע) - וגם זה לעיתים ובגמר האכילה - ניגוב היסטרי של אצבעות הידים. לשגיא אני מרשה להתמרח עם האוכל, וגם מעודדת אותו לכך. אני יודעת את החשיבות של העניין, וזה באמת למזלי ולמזלו של שגיא. אז מה אני יכולה לעשות ע"מ לפתור את הבעיה? - טיפול בגיל הזה כבר לא יועיל, הא?
נראה לי שהטיפול ששגיא יתן לי, טיפול בהלם, יוציא אותי מזה...
אבל מה? תנו לי למרוח את הדבק הלבן הזה של הגנים על הידים, לתת לו להתיבש ואז לקלף אותו....איזה כיף!!!! כשהייתי סטודנטית ולימדתי בגן, הייתי עושה את זה עם הילדים. הגננות היו מסתכלות עלי כעל משוגעת...
