בדרך כלל סמויה, אבל...
אמנם התפתיתי, כמו רוב המגיבים, לבחור באופציית החכמה-אבל-מדוכדכת (או בגרסה הפחות מעודנת - אינטליגנטית ומדוכאת) - אבל במחשבה שניה הבנתי
שהבחירה הזו היא בעיקר משהו שנוח לי לאפיין את עצמי בו, מין חלק מתבקש מהתדמית. במציאות? בכלל לא בטוח שזה מה שהייתי בוחרת בו.
רובנו חותרים לאושר. אנחנו עושים את זה בכל מיני דרכים - הטיפוסים האינטלקטואליים שבינינו סבורים שאושר הוא תולדה (בין היתר) של הגשמה עצמית, של התמודדות עם אתגרים אינטלקטואליים, של אינטראקציה מעניינת עם אנשים מעניינים ושל חתירה מתמדת להבין טוב יותר את העולם. אחרים חושבים שאושר הוא תולדה של נוחות חומרית, של ביטחון או של מערכות יחסים בריאות ואוהבות עם הסובבים אותנו. בסופו של דבר, הכול אינטרומנטלי - אנחנו רוצים להיות מאושרים. אני מגדירה את עצמי (במידה כזו או אחרת של דיוק) כאדם איניטיליגנטי למדי, וזה אומר שהאושר שלי מותנה בדברים כמו גירויים אינטלקטואליים ורכישת תובנות מעניינות לגבי העולם (כמו גם מערכות יחסים בריאות עם אנשים שאני אוהבת...). אבל הדברים האלה לא הכרחיים בפני עצמם - הם הכרחיים כי אני זקוקה להם כדי להיות מאושרת. ככה אני בנויה. ואם הייתי בנויה אחרת? יכול להיות שהאושר שלי היה קל יותר להשגה, ולעולם לא הייתי מרגישה שאני מפסידה משהו. מה רע?