ישראל שורק
New member
מה למדת היום מהנסיון ילד מתוק שלי?
שאלה מטרידה, מה ואם אנחנו לומדים מן הנסיון? כשהייתי ילד הייתי שכחן ומפוזר מאוד. אבא היה שב ואומר לי: "מה שלא יעשה השכל יעשו הרגליים". דהיינו, אם שכחת מחברת ואתה צריך לרוץ בהפסקה הביתה ולהביא אותה, או אם שכחת סוודר בבית הספר ועליך לרוץ אחר הצהרים לבית הספר כדי לקחתו משם - חזקה עליך שתלמד לקח. "להבא", כך קיווה וגם אמר, "מן הסתם לא תשכח". אבל אני שכחתי עוד ועוד וביתר שאת. המודל הביהביוריסטי הפשטני של אבא שלי לא הוכיח את עצמו. היום אני איש שכחן ומפוזר מאוד, שלמד לפתח כמה מנגנוני פיצוי לנטיית השכחנות. מנגנון פיצוי אחד הוא חיוך רחב המקשה על מי ששכחת להחזיר לו טלפון לכעוס עליך. מבחינה פילוסופית השאלה חורגת בהרבה מגבולות הדוגמה הזאת: מה הנסיון מלמד? באילו הקשרים יש להעדיף את המנוסים על פני הבלתי מנוסים? אני יכול לחשוב על הקשר שכיח שבו מעדיפים מנוסים: במשחקי כדורגל גורליים טוענים הפרשנים שחוסר הנסיון של שחקני קבוצה פלונית עלול להיות בעוכרי הקבוצה. בתעמולת הבחירות של מפלגה פלמונית ישכנעו הפרסומאים שכדאי "להפקיד את הגה המדינה בידיים מנוסות". ואתם יודעים מה? זה לא בלתי משכנע, למרבה ההפתעה. כלומר יש לי תחושה שיש ערך לנסיון, שאנחנו לומדים ממנו אף כי קשה לנתח מה בדיוק. אנחנו כמו משכללים את רפרטואר התגובות הזמינות שלנו לאירועים דומים. "מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין". ודאי יש כאן למידה ביהביוריסטית, כזאת שאנחנו מוצאים אצל בעלי חיים בנסיונות המפורסמים של הביהביוריסטים משנות הששים. מי שקיבל מט סנדלרים במשחק אחד ודאי לא יחטוף מט כזה במשחק הבא שלו. ובכל זאת, ייחוס ערך ממשי לנסיון מחוץ ללמידה הביהביוריסטית מפתיע. זה מפתיע כי מבחינה פילוסופית קשה להגן על העמדה שרואה יתרון בנסיון: הנסיון שאנשים צוברים יפה לקונטקסט שבו הוא נצבר: לאישיות של הפועל, לאילוצים ששררו אז, ל"שחקנים המתחרים בזירה" וכו' וכו'. הנסיון, כמו שמתאר סארטר בספרו "הבחילה" יכול להיות דבר מה שאין לתת בו כל אמון מפני שפעילות שהצליחה בנסיבות מסויימות עלולה שלא להצליח בנסיבות שונות (אפילו דומות למדי) מפני שרכיב אחד בפאזל השתנה. מארס אומר באחד הטקסטים המוקדמים שלו שכאשר ההסטוריה חוזרת- הפעם הראשונה היא טרגדיה, הפעם השניה היא פארסה. אז מה למדתם מנסיון אתם, חברי פורום יקרים?
שאלה מטרידה, מה ואם אנחנו לומדים מן הנסיון? כשהייתי ילד הייתי שכחן ומפוזר מאוד. אבא היה שב ואומר לי: "מה שלא יעשה השכל יעשו הרגליים". דהיינו, אם שכחת מחברת ואתה צריך לרוץ בהפסקה הביתה ולהביא אותה, או אם שכחת סוודר בבית הספר ועליך לרוץ אחר הצהרים לבית הספר כדי לקחתו משם - חזקה עליך שתלמד לקח. "להבא", כך קיווה וגם אמר, "מן הסתם לא תשכח". אבל אני שכחתי עוד ועוד וביתר שאת. המודל הביהביוריסטי הפשטני של אבא שלי לא הוכיח את עצמו. היום אני איש שכחן ומפוזר מאוד, שלמד לפתח כמה מנגנוני פיצוי לנטיית השכחנות. מנגנון פיצוי אחד הוא חיוך רחב המקשה על מי ששכחת להחזיר לו טלפון לכעוס עליך. מבחינה פילוסופית השאלה חורגת בהרבה מגבולות הדוגמה הזאת: מה הנסיון מלמד? באילו הקשרים יש להעדיף את המנוסים על פני הבלתי מנוסים? אני יכול לחשוב על הקשר שכיח שבו מעדיפים מנוסים: במשחקי כדורגל גורליים טוענים הפרשנים שחוסר הנסיון של שחקני קבוצה פלונית עלול להיות בעוכרי הקבוצה. בתעמולת הבחירות של מפלגה פלמונית ישכנעו הפרסומאים שכדאי "להפקיד את הגה המדינה בידיים מנוסות". ואתם יודעים מה? זה לא בלתי משכנע, למרבה ההפתעה. כלומר יש לי תחושה שיש ערך לנסיון, שאנחנו לומדים ממנו אף כי קשה לנתח מה בדיוק. אנחנו כמו משכללים את רפרטואר התגובות הזמינות שלנו לאירועים דומים. "מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין". ודאי יש כאן למידה ביהביוריסטית, כזאת שאנחנו מוצאים אצל בעלי חיים בנסיונות המפורסמים של הביהביוריסטים משנות הששים. מי שקיבל מט סנדלרים במשחק אחד ודאי לא יחטוף מט כזה במשחק הבא שלו. ובכל זאת, ייחוס ערך ממשי לנסיון מחוץ ללמידה הביהביוריסטית מפתיע. זה מפתיע כי מבחינה פילוסופית קשה להגן על העמדה שרואה יתרון בנסיון: הנסיון שאנשים צוברים יפה לקונטקסט שבו הוא נצבר: לאישיות של הפועל, לאילוצים ששררו אז, ל"שחקנים המתחרים בזירה" וכו' וכו'. הנסיון, כמו שמתאר סארטר בספרו "הבחילה" יכול להיות דבר מה שאין לתת בו כל אמון מפני שפעילות שהצליחה בנסיבות מסויימות עלולה שלא להצליח בנסיבות שונות (אפילו דומות למדי) מפני שרכיב אחד בפאזל השתנה. מארס אומר באחד הטקסטים המוקדמים שלו שכאשר ההסטוריה חוזרת- הפעם הראשונה היא טרגדיה, הפעם השניה היא פארסה. אז מה למדתם מנסיון אתם, חברי פורום יקרים?
