איכשהו, אני מרשה לעצמי לספר כאן סיפור כלשהו..... שאגב,
מטריד אותי מאד...
זוכרים את אסון צור השני? משאית התופת שנכנסה לבסיס מג"ב וחיסלה שם עשרים
וכמה חיילים?
איני זוכר תאריך ואיני זוכר כמות מדויקת של הרוגים. והיו כמובן גם פצועים.
ואני? כמעט והייתי שם.
אז ככה.
היינו קבוצה של חיילי מג"ב ששירתו בקבע. חלקם דרוזים וחלקם בדואים.
היו מספר חיילים יהודים, כמו המ"פ, הטבח ואולי עוד כמה.
והיינו 2 חובשים יהודים במילואים, שסופחנו לקבוצה הזו.
התגוררנו ב-2 מבנים. המבנים היו ניצבים זה לזה ב-90 מעלות.
במבנה אחד, גרנו אנו, ובאחר, אנשי שב"כ.
אנשי השב"כ נעזרו בנו מדי פעם לפעילויותיהם, אלא שהם לא דיברו עמנו. מידור.
הם היו מנחיתים עלינו את ההוראות שלהם באמצעות חיילי ביטחון השדה (אה. עוד
כמה חיילים יהודים ששירתו איתנו בחמ"ל כחיילים בסדיר).
ואז, ביום שישי אחד, לקראת ארוחת הערב, הודיעו לביטחון השדה, שבשבת בבוקר,
סביב השעה 06:00, תהיה הפגנה של אל אמל בכיכר צור. שהסיור לא יתקרב ולא יתערב.
זה באישור וזה בסדר.
אמה מה? מי שקיבל את ההודעה, יצא מהחמ"ל כדי להתפנות, ברגע שחברו,
שהחליף אותו, רק נכנס לחדר. ואז הייתה ארוחת ערב, ובקיצור, זה שכח ליידע את ההוא
בהוראה שניתנה. בקטנה, לא?
וסיור הלילה יצא.
ולחייל בדואי אחד, היה אח ששירת במזח בצור.
וכשלשניהם הייתה משמרת חופפת בזמנים, הסיור היה עוצר במזח, כדי שהאחים
ייפגשו וכדי שזה יכבד את רעיו למשמרת בספלי קפה מהביל. רגע של כיף.
ובעוד כל הכנופיה לוגמת קפה חם ומתוק, זוהה לפתע עמוד אש ועשן שהיתמר בכיכר העיר.
אש ועשן שנראו היטב, כי השעה הייתה רק 4:30 והימים היו אז קצרים.
ומכשיר הקשר התעורר. אחד החיילים דיווח לקצין התורן, שיש פעילות בכיכר.
והמפקד התמים דרש "פיזור הפגנה".
הנ"נ מיהר לנסוע, ומבעירי האש (שהשכימו קום וכולה, היו קבוצת נערים לא גדולה,
כבני 16-17) החלו לברוח במעלה הדרך.
יופי. אלה ברחו, ומ"כ הסיור (דרוזי), תפס את המא"ג והחל לירות.
הוא ירה וכדור נכנס בגבו של אחד הנסים, נכנס מהגב, וצא מהחזה והנער קרס ונפל.
החובש (לא אני, למזלי), ניגש לפצוע וראה אותו מחרחר ומפריש קצף מפיו.
"הוא ימות" מילמל החובש, ולא ניסה כלל לטפל בו בדרך כלשהי.
אז... מה לעשות? הנער בחטאיו שמע לעצתו והחזיר את נשמתו לבורא.
הסיור סיים את משמרתו.
החובש פגש אותי, וסיפר לי בקצרה מה קרה, כשהוא חרד לשלומו, כי חשש, שכאשר
אנשי מצ"ח יגיעו, הם יחקרו איזה טיפול רפואי קיבל הפצוע,,, והוא יועמד לדין.
השיח בינינו היה על רקע לגימת כוס קפה חפוזה, כי כעת, היה זה תורי להחליפו בסיור.
יצאתי לסיור, והבנתי, שבינתיים הגיעה קבוצת מצ"ח ובוצעה חקירה.
והחקירה הסתיימה בדו"ח די קצר.
משהו כמו: "קבוצת מפגינים הציתה צמיגים בכיכר העיר, ללא אישור, זמן מה לפני
זריחת החמה. הסיור שהבחין בכך מהמזח, דיווח על כך לקצין התורן. הם קיבלו הוראה,
ויצאו לכיכר, במטרה לפזר את ההפגנה. הנערים ברחו במעלה הדרך. מפקד הסיור,
ירה (עפ"י הנהלים) כלפי מעלה, אבל לרוע המזל, גם הדרך הייתה כלפי מעלה,
והראשון בקבוצת הבורחים נורה בשוגג ומת. נו מה לעשות? שילוב של זווית של ירי
וחוסר מזל. קורה.
ומכיוון שלא הוזכר חובש, לא הוזכרה רשלנות מצידו והכל 'נרשם' בכי טוב.
כי מה לעשות? חארות. הדליקו צמיגים וגם אם היה אישור וגם אם לא, הם הקדימו
ולא עשו זאת בזמן ש(כביכול) נקבע להם.
ומאז, הסיורים היו בנסיעה מהירה ועם תחנות במקומות "בטוחים", כדי שלא להיחשף
יתר על המידה להיתקלות נקם אפשרית.
למזלי, השתחררתי מהמילואים לאחר יומיים או שלושה ממועד האירוע.
ואז, יום לאחר שיחרורי....... חשכו עיניי.
ראיתי את כותרת העיתון, ובה תמונות של 22 חיילים שאת כולם היכרתי.
כל אלה נהרגו ממשאית תופת, שחדרה לבסיס מג"ב והתפוצצה בלב הבסיס.
ולא היה איזכור על אנשי השב"כ, כי מעמדם שם היה סודי. אבל עפ"י ההגיון הדל
שלי, לא יתכן שלא נפגעו כמה מהם.
וזה היה לפני שהחיזבאללה נבראו.
ואני תוהה, האם לא היה שמץ של קשר, בין הקמת האירגון הנורא ההוא, לבין
תולדה של חיכוכים כאלה ואחרים של נערים תמימים עם חיילים עצבניים, שאצבעם
הייתה די קלה על ההדק.
ואיך לא? אסיים בקטע מוזר ובמידה כלשהי, מצחיק עד מגוחך.
המ"פ, נטל על עצמו משימה: הוא נסע עם רכבו לבתי משפחות החללים, כדי להביע
את צערו בפניהם.
ומכיוון שנמצאו (גם) שרידי עור שחום, הוא הניח, שאחד ההרוגים היה הבדואי ההוא,
שהיה לו אח במזח. הבדואי ההוא, גר בכפר שבו כל בני הכפר הם שחומי עור.
ובין לבין, הוא נסע לבית משפחתו של אותו שחום עור.
ומה ראו עיניו? הוא התפלא לראות את שחום העור, הפקוד שלו, משקה את גינתו...
הבחור דפק נפקדות וניצל ממוות...
ואז,,, חיבוקים ודמעות... ו"איזה מזל היה לך". והמפגש לא הסתיים במשפט על
נפקדות. רק שמחה טהורה...
אז מי היה שחום העור ששרידיו נמצאו בבסיס? אה. זה היה נהג המשאית ימח שמו.
סתם חרא.
אבל אל תקחו את דבריי ברצינות. כי אילו זו הייתה אמת, אולי עברתי פה על חוקי צנזורה
כאלה ואחרים. זו סתם בדיה. עזבו. השתן עלה לי לראש מרוב ששון שקיבלתי את
סגנות הניהול פה. ובכלל. זה לא אני כתבתי. זה מישהו ששאל את זהותי. לא. לא אני. באמת.