מה מובנן של 7 המילים

[nun]

מה מובנן של 7 המילים

... מה מובנן של 7 המלים "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" –

ראשית הזמן... האם ניתן לשוות לה מובן?...
ואף המלה השניה ״ברא״... אין אנו מכירים...
החשיבה התאולוגית (המאוחרת) מפרשת אותה כ... ועכ"פ אין לנו ודאות שזהו פשוטו של מקרא...
אין ספק ש"ברא" מבטא יחס בין אלהים והעולם – אולם מה טיבו של יחס זה, שלא ניתן לנו להבינו, ואצ"ל לדמותו?

נמצא, ששתי המלים שבהן פותחת התורה... מציג את העיקר האמוני הגדול: העולם אינו אלוהים.

האם לזה באמת כיוון הסופר המקראי? כל מי שיש לו תודעה ביקורתית היסטורית ותרבותית מינימלית נהיר לו כשמש בצהריים שטקסטים אלו מבקשים להביע הרבה יותר מאשר שהעולם הוא איננו אלוהים, ואף ספק רב אם האלוהים של פרקי בראשית אלו, אם כל השייריים האליליים שעדיין נותרו בהם, אכן נתפס על-ידי המחבר כמעבר לעולם לכל דבר ועניין. כמה מיתוס משוקע בפרקי בראשית, כמה רעיונות שונים ומשונים על האל/אלים/אלהים, האדם והעולם.
אמנם, הניתוח הביקורתי והרציונלי שלנו על מונחים מטאפיסיים שמופיעים פה ושם עשוי להוביל לעיתים לקביעה כי הם יצירי דמיון חסרי פשר או לכל הפחות שגם בגרסתם הרציונלית הם מובילים לאנטינומיות וכי לא ניתן להכריע בשאלת האובייקטיביות שלהם. אבל זה לא אומר שהטקסט עצמו מבטא חשיבה הכפופה לביקורתיות ורציונליות חמורה. זה לא שולל את האפשרות הסבירה למדי שהטקטס מהווה דווקא ביטוי, כמו רוב הטקסטים מאז ומעולם, למחוזות המעורפלים והעסיסיים אליהם לוקחים אותנו הדמיון והלשון.
כיצד כיו״ב מתבצע הדילוג מחוסר הודאות לגבי פשוטו של מקרא להכרה כה ברורה מה ״מציג״ לנו המקרא? ואיך, וזה אולי הקשה מכל, איך מהעובדה שהטקסט מציג את אלהים והעולם כמונחים נבדלים המקיימים ביניהם יחס מגיעים ל״עיקר האמוני הגדול״ כפי שליבוביץ חושב עליו (כלום אין דרכים אליליות, אליליות אליבא דליבוביץ עצמו, לחשוב נבדלות ויחס זה בין אלוהים עולם? הרי כל תולדות החשיבה הדתית רצופה בכך).

אלא מאי?

אין בתורה, כמו שאין בכלל, דבר שיכול להיות בעל משמעות עבורנו אלא רק עד כמה שיש לו משמעות עבורנו. וכל משחקי הדמיון והלשון, בין אם שלנו בין אם אלו שמובעים בטקסט, לא מעלים ולא מורידים ברגע שאנו שואלים בכנות מהי המשמעות של דבר-מה עבורנו.

זה עקרון כל כך פשוט, טאוטוטלוגי ממש, אבל באיזו קלות הוא מופר כמעט בכל דיון ומחשבה אודות תורה ואמונה. אולם: הכשל הוא לא בגלל הקושי ביכולת למצוא את המשמעות של ״בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ״ עבורנו. המשמעות האפשרית היא פשוטה ובסיסית למי ששואל עליה בתמים (אין בסיסית ממנה) ועליה ליבוביץ מצביע. הכשל הוא בכך שאנחנו משהים את שאלת המשמעות או לא מעוניינים בה, דהיינו זהו כשל של הרצון, כשל אמוני, והוא הגורר עמו לבסוף בעזרתם האדיבה של הדמיון והרטוריקה את כל היומרה הקוגנטיבית הבלתי ביקורתית ביחס לטקטסים המקראיים ואת כל ה״הו-הא, מה חושבת התורה״.

זה הכל ואידך זיל גמור.

 

[u r i el]

" אין מקרא יוצא מכלל פשוטו "

וגם רש"י :
" ... לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו, והדרש תדרש, שנאמר הלא כל דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע מתחלק לכמה ניצוצות" [ שמות ו,ט ]

 

[iricky]

על איזה פסוק אומר רש"י את הדברים שהבאת מפיו?

האם על הפסוק הראשון בתורה? על איזה פסוק אומר רש"י "אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני"? לא על הפסוק הראשון בתורה?

 

[u r i el]

העיקרון של קיומו של פשט

הוא עיקרון אוניברסאלי. זו המשמעות של הנכתב על ידי לעיל, ואת רש"י הבאתי כאילוסטראציה.
אפילו הודעתך לעיל איננה פטורה מהפשט, גם לא הודעתו של נתי, למרות שניתן לדרוש את הדברים כיד הדמיון הרחבה. שום משפט של ליבוביץ, למשל, איננו פטור שפשטו, ואתה דווקא מאלה שמקפיד מאד להבין את ליבוביץ כפשטו ולא לייחס לו חלילה משמעויות שלא אמר או כתב. אוי לו למי שדורש את כתביו של ליבוביץ !

אבל לתורה , כמובן, אין פשט..... ולמה ? כי פשט התורה אינו תואם את הגישה הפרשנית הפילוסופית, וידוע לכל שכותבי התורה היו או ליבוביציאניים או אריסטוטלים.

 

[nun]

אני לא מבין האם זו ביקורת

אם זו כן ביקורת, הרי שאני לא מבין למה. הרי דברי בדיוק מבחינים בין השאלות אודות הטקסט (כאן יש לדבר על פשט או דרש, על פרשנות המבקשת אחר הכוונה של המחבר או פרשנות המבקשת אחר המשמעות המקורית של המונחים וכדו׳, כאן אפשר להבחין בין ביקורתיות ואי-ביקורתיות לגבי הבנת הטקסט ומה אנחנו מניחים כאשר אנו ניגשים אליו, וכו׳ וכו׳) ובין השאלה אודות המשמעות האפשרית של משפט במסגרת שפתו של המאמין (ראה ניסיון לחידוד של זה בהודעתי השניה אליך).
אם זו לא ביקורת, כה לחי!

(מישהו כבר העיר לתפוז שהסמיילים עם העלים על הראש נראים כמו דתיים לייט)

 

[nun]

פשוטו של מקרא

אין דבר כזה פשוטו של ״מקרא״ בכל הנוגע לפרשנות. רש״י למשל מניח רמה מסויימת של קוהרנטיות בטקסט והנחה זו היא כבר איננה פשוטה אלא פרשנית (הנחה שהיא כמובן מעוגנת באמונתו ולא רק ברגישותו הטקסטואלית). זה הרי בדיוק ממאפייניה של חשיבה ביקורתית שהיא מהרהרת אחר הנחותיה ועקרונותיה (ובעת הצורך מחליפה אותן).
אבל שאלת המשמעות ״בשבילנו״ היא כבר סיפור אחר. אם תשאל לוגיקאי כלוגיקאי מה המשמעות של הפסוק ״בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ״ הוא יגיד לך שיש פסוק חיווי בעל מבנה כזה וכזה. מבחינת השאלה של הלוגיקאי כלוגיקאי אי אפשר לחלץ משמעות מהפסוק הזו מעבר לכך. אם תשאל פיסיקאי מה המשמעות של הפסוק הזה הוא יגיד לך שבמידה וניתן לזהות כאן איזו תיאוריה קוסמולוגית על ראשית היקום אז היא בלתי ברורה, המונחים לא מוגדרים היטב ובלתי ניתנים לכימות, והמתודה הפיסיקאלית איננה יכולה לראות בפסוק הזה תשובה לשאלותיה. במידה ותגיד לו ששערי פירוש אינם נעולים וכל דבריו דברי אש המתחלקים לכמה ניצוצות, ו״בראשית״ זה T או אפילו עדיף dT, ״ברא״ זה יחס של מכפלה, ״אלוהים״ זה E, ״שמים״ זה חלל ו״ארץ״ זו מסה, ויתר על כן אחר כך לתוך המערכת נכנס הגורם הפיסיקאלי ״אור״ אל תוך התמונה כגורם קבוע בלתי תלוי בשום משתנה (״יהי אור, ויהי אור!״), או-אז הפיזיקאי יגיד שזו כבר תיאוריה שאמנם אפשר לחשוב עליה אבל היא נראית שגויה וגם יוסיף וישאל אם במקרה יש הוכחה פיסיקאלית לתיאוריה הזו אשר גם אותה אפשר למצוא בתוך הטקסט (וזה כבר די יקשה על הפרשן, כי מילא להתאים במאמץ רב טקסט משפה אחת למשהו שנתון כבר בשפה אחרת, אבל לנסות ולהשתמש בשפה האחת בכדי להמציא משהו חדש שאינו נתון בשפה האחרת ובכל זאת שיתאים לשפה האחרת, זו כבר משימה לא כל כך פשוטה...). אם תשאל את האדם הדתי כדתי מה המשמעות של הפסוק הוא כבר יגיד לך שבמסגרת השאלה שלו אודות המציאות והשפה בה הוא משתמש להידרש לשאלתו זו הרי שיש ויש מובן לכמה מהמונחים המופיעים בפסוק. אלוהים בשבילו הוא מה שהוא התחייב לעובדו, דהיינו תשובתו לשאלה מהו הערך אשר לשמו יש לכוון את פעולותיו היא שהערך הוא מה שניתן לומר אודותיו שהוא אמיתי ושהוא איננו העולם. המונחים ״עולם״ ו״אלוהים״, כמו גם היחס המבדיל שבין המונחים הללו, משחקים תפקיד בשפתו כשפה דתית. אז הוא יגיד: עד כמה שפסוק זה מבדיל בין אלוהים ועולם, הוא בעל משמעות בשבילי ומעבר לכך זה כבר לא מעניין אותי כדתי. זה כן יעניין אותו כאיש סקרן, כהיסטוריון, כמי שמשתמש במדיום הפרשנות לצרכים של שיח תרבותי וכדו׳, דהיינו כפרשן שמעוניין בשאלה אחרת: שאלה אודות הטקסט ולא שאלה אודות אמונתו.

 

[u r i el]

אינני מבין

את ההבדל שאתה עושה בין 'פרשנות' ל'משמעות'.

מי הוא זה ואיזה הוא שנותן לטקסט את המשמעות שלו - אם לא הפרשנות שלי, או זו של הפיזיקאי או של הלוגיקאי או של הדתי .... או הפילוסופוס ?

ואפשר גם ההפך : מי הוא זה ואיזה הוא שנותן לטקסט את הפרשנות שלו - אם לא המשמעות שאני מוצא באותו טקסט, או זו של הפיזיקאי או של הלוגיקאי או של הדתי .... או הפילוסופוס ?

 

[nun]

אתה ודאי צודק

וכל סוג של פרשנות משתמש במערך כלשהו של ״שפות״ אשר כל אחת מהן יש לה השאלות שלה, ההנחות שלה, הסמנטיקה שלה ובחלק מהמקרים גם המתודולוגיה שלה. אלא שהכל הולך אחר השאלה, ובה נעוץ גם ההבדל שאני מדבר עליו: אתה יכול לשאול אודות הטקסט, להניח שהוא כשלעצמו מכיל איזו משמעות תחת מספר שפות ולנסות ולחשוף זאת (ואין זה משנה לעניין זה אם אתה מבקש פשט או דרש, אם אתה רוצה להבין היסטורית למה כיוון המשורר או אם אתה רוצה להשתעשע ולהפוך את הטקסט או חלקו לקוד של טקסט אחר, או כל מה שבין האפשרויות הללו). אולם, מאחר והטקסט עצמו הוא גורם נתון ואיננו מתחייב באופן פנימי מאף אחת מהשפות כשלעצמן (גם לא אלו שבשבילם הוא מקודש), אז יש פער עקרוני בין השאלות, ההנחות, הסמנטיקה והמתודולוגיה הפנימיות לשפה כלשהי ובין הטקסט. מאחר וכך המדען למשל מוכרח להבחין בין השאלה מהי התיאוריה הנכונה, מהם האובייקטים שלה, מהם מושגיה והגדרותיה, וכו׳, ובין השאלה האם קיים יחס כלשהו בין התיאוריה הזו ובין מה שנתון בטקסט נתון כלשהו. והוא הדין לגבי האדם הדתי: קדוש ככל שיהיה הטקסט בעיניו גם הוא מוכרח להבחין בין השאלה במה הוא מאמין, מהי קדושה בעיניו, ובין השאלה מהו היחס המתקיים בין תכני אמונתו ובין הטקסט. כעת, איש מאיתנו איננו רק מדען, רק לוגיקאי, רק לשונאי, רק דתי, רק היסטוריון, אלא ייתכן שגם וגם וגם וגם, ומכל מקום כל איש המודע לשאלות התבונה, יודע שיש גם שאלות לשוניות, גם שאלות דתיות, גם שאלות היסטוריות, גם שאלות פילולוגיות וכו׳ וכו׳, זאת גם אם הוא עצמו יודע לשאול ולענות רק על חלקן. לפיכך, כאשר אדם נבון שואל על טקסט הנתון לו הטעון פירוש, דהיינו על משהו שאיננו פנימי אפריורית לשפה כלשהי בה הוא אוחז, הוא צריך להיות מודע לכך שישנן שאלות מסדרים שונים החלות על הטקסט ואל לו להתיימר לחשוב למשל שהתשובה הלשונית שהוא מצליח לתת לשאלת מובן הטקסט הולמת בהכרח תשובה היסטורית לשאלה זו, והאחרונה איננה הולמת בהכרח תשובה פילולוגית, וכו׳ וכו׳. אם לא כך הוא איננו ביקורתי, דהיינו איננו מודה על האמת. לכן אני חוזר ואומר שהתודעה הביקורתית מתאפיינת ביכולת ההבחנה בין שאלת המשמעות, כשאלה פנימית של שפה מסויימת, ובין שאלת הפרשנות, שהיא שאלה הממוקדת במשהו חיצוני לשפה עצמה ואשר מבקשת להשתמש בשפה מסויימת, לצד שפות רבות אחרות ותוך מודעות לקיומן ולכוחן , בכדי לשאול משהו אודות הטקסט הזה.
לסיכום: מה משמיע הפסוק הראשון בתורה במסגרת השפה הפנימית של האמונה: שהעולם אינו אלוהים (כמובן בהנחה מסויימת לגבי טיבה של האמונה). ומה הוא מכיל כשלעצמו: דברים רבים מאוד בזיקה לשאלות רבות מסוגים שונים, ואשר דרוש ניתוח היסטורי, לשוני, פסיכולוגי, אנתרופולוגי וכו׳ וכו׳, בכדי לנסות ולחשוף אותם - תחום תחום ושאלותיו על הטקסט - וכן, אם נרצה, גם דברים רבים שנוכל לייחס לו באופן יצירתי מתוך משחק אסתטי לצרכי תרבות או שעשוע.

 

[u r i el]

ואעפ"כ יתכן

שאנשים שונים, ואפ' הם בני "אותה" דת, יתנו תשובה שונה לשאלה : מה משמיע הפסוק הראשון בתורה במסגרת השפה הפנימית של האמונה ?
ותשובה זו שכל אחד יתן היא תוצר משולב כמקשה אחת של פרשנות ומשמעות או משמעות ופרשנות וזאת אנו רואים יפה בדברים שליבוביץ עצמו אומר סביב הניתוח של המילה 'בראשית' ושל המילה 'ברא' שמובילים אותו מתוך מבט לשוני/תחבירי מבחינת מבנה המשפט להבנה, שיש כאן בטוי אניגמטי ליחס כל שהוא בין האלהים לעולם, המסתכם בקביעה : העולם אינו אלהים. אבל עבור חברו החסיד שיושב לצדו בביהכ"נ שמבחינתו "אין אתר פנוי מניה" לא יתכן לנתק את העולם מאלהים ואת אלהים מהעולם, אע"פ שיתכן שהוא יסכים עם ליבוביץ לגבי בעיית הזמן הגלומה במילה 'בראשית' וכן את קוצר הבנתנו את הפועל 'ברא'. מכאן ש'משמעות' היא שוב אינה ה-משמעות, ולכן צדק מי שאמר :
"אין בתורה, כמו שאין בכלל, דבר שיכול להיות בעל משמעות עבורנו אלא רק עד כמה שיש לו משמעות עבורנו. וכל משחקי הדמיון והלשון, בין אם שלנו בין אם אלו שמובעים בטקסט, לא מעלים ולא מורידים ברגע שאנו שואלים בכנות מהי המשמעות של דבר-מה עבורנו."
ואם יורשה לי אדגיש גם את המילה האחרונה : עבורנו.

 

[nun]

אכן

אכן.

ובדיוק בשל כך על כן הדיון עובר לשאלת מובנה של אמונה, אמונה לשמה וכו׳ וכו׳. הרווח של מה שניסיתי לומר הוא מקומי: חידוד והבהרת העמדה של ליבוביץ ביחס לפסוקי המקרא ובמניעת מה שנראה בעיני כטעות בקריאתו (תוכל לראות למטה את הודעתו של פיקסעלע שבדיוק כותב את מה שניסיתי לשלול: שליבוביץ סבור שהמחבר המקראי עצמו ביקש להציג מובן של מושגי האל והבריאה החפים מכל אינפורמטיביות). אולם האמת היא שאני סבור שיש בזה יותר מכך: היחס הנקי והפשוט עד אבסורד של ליבוביץ לפסוקי בראשית מלאי ההוד והמטען היא רגע כל כך חזק ונדיר שבו אדם עומד מול הטקסט הטעון ביותר ואומר ״כן, כל מה שזה אומר לי זה רק...״ ודווקא כך עומד על הנקודה היסודית ביותר של אמונתו. לכם הסיפור הזה בעצם מקפל בעיני את כל גישתו של ליבוביץ בכלל. הנקודה המשמעותית בעיני בכל הסיפור הזה היא שעצם הגישה הזו אל הטקסט - שמחד מבקשת לברר לעצמה מתוך ביקורת עצמית מה דבר-מה אומר לה תוך שהיא מנפה החוצה כל מה שהיא לא יכולה בכנות לעמוד מאחוריו ונותרת עם משהו מצומצם אך מזוקק ומכריע, ומאידך לא מבקשת להשליך מכך על הטקסט עצמו - היא בעצם מפתח לגישתו של ליבוביץ כמעט לכל עניין, כולל שאלת היחס להלכה ושאלת מובנה של האמונה. תפיסת האמונה שלו משכנעת אותי בדיוק בגלל שהיא מבקשת לעמוד על כנות גמורה, ומושג האמונה לשמה הוא בדיוק הדרישה לכנות גמורה החותרת לזקק את נקודת המשמעות הדתית מכל מה שמתווסף לה מבחינה תרבותית, אך זאת מבלי לבטל את מה שמתווסף דהיינו בלי לנסות ולאיין ולסרס את כל עולמו העשיר של האדם בתוך עולם ״אמוני״ שרוצה לכלול הכל אבל בעצם מטשטש את הכל. מי שרואה את פסוקי בראשית, על כל העומס המטאפיסי שיש בהם, ומבודד מהם שהעולם איננו אלוהים הוא גם מי שרואה את כל עולם ההלכה, על כל העומס האנושי האמוני והחברתי שבו, ומבודד ממנו את עצם תודעת המחוייבות לאלוהים. ומי שבקריאתו זו את פסוקי בראשית לא מבקש להתיימר להחליף בכך את הפילולוג, ההיסטוריון, הדרשן או גם מי שביחסו זה אל עולם ההלכה לא מבטל את כל ההיבט האנושי שיש בעולם ההלכתי, אלא דווקא מטעים אותו. הבידוד הזה של נקודת המשמעות הוא לא קר אלא אם תרצה ״התחברות״ לשורש הנשמה (אני כתבתי הרגע ״התחברות לשורש הנשמה״?! ישמור אלוהים מה קורה לי). ודווקא עמדה כזו, מתוך אותה כנות, גם יודעת להכיר היטב את הצד האובייקטיבי של המציאות אליה היא מתייחסת ולהיות מכילה, עניינית וסבירה לגביה. תורתו של ליבוביץ היא הרבה יותר סובלנית מתורתו של החסיד להיבטים שמחוץ למעגל האמונה, פחות יומרנית מתורתו של החסיד, ופחות מטשטשת בשם האמונה את עושר עולמו של האדם. היא אגב אנטי ״מתנגדית״ בדיוק כשם שהיא אנטי-חסידית, שכן גם המתנגד מבקש להכניס את הכל אל תוך אותו מעגל מופשט של למדנות ‚‚המ֞שכיל״ המאמין, המנדלסונים, הכהנים, והליבוביצ׳ים של העולם, הם המאמינים הרגישים ביותר.
יש כאלה שמרגישים שחולשתו של ליבוביץ היא שהוא רציונלי מדי, קר מדי, ושהוא טהרני מדי. כמו שאומר לעיתים מישהו: הוא נראה כמעין ״פילוסופוס״ שמבקש להפוך תופעה רגשית חיה לכדי משהו מופשט. אבל האמת היא הפוכה מזה. מה לי פילוסופוס שמבקש לצבוע את כל עולמו במושגים מופשטים ובין חסיד המבקש לצבוע את כל עולמו באלוהים, שניהם עוורי צבעים - ובהנחה שהם רואים את הצבעים כמו כולם הרי שיש משהו מההונאה העצמית בעולמם, דהיינו רגע של חוסר כנות, שהוא רגע שבו האמונה היא כבר איננה אמונה אלא ספק רטוריקה ספק עדריות. האיש ״הקר״ לעומת זאת, המבודד נקודות של משמעות, למרות האופי האנליטי החמור הדרוש למלאכה זו, הוא האיש ״החם״ בפועל. בטענה זו יש לא רק הגיון אלא היא עובדה ביוגרפית של ממש לגבי כמה וכמה דמויות שליבוביץ הוא אחד הבולטים שבהם.

 

[יחיאב]

חופשי תמשיך להשתמש בנו

לצורך חידוד רעיונות ביחס לליבוביץ והגותו.
יש את זה במאמר?

 

[יחיאב]

האמנם?

איך אתה מיישב בין:
"כל מי שיש לו תודעה ביקורתית היסטורית ותרבותית מינימלית נהיר לו כשמש בצהריים שטקסטים אלו מבקשים להביע הרבה יותר מאשר שהעולם הוא איננו אלוהים" (כלומר, חשיבה ביקורתית נותנת לטקסט משמעות של יותר מזה שהעולם איננו אלוהים);
לעומת זה:
"הכשל הוא בכך שאנחנו משהים את שאלת המשמעות או לא מעוניינים בה... והוא הגורר עמו לבסוף ... את כל היומרה הקוגנטיבית הבלתי ביקורתית ביחס לטקטסים המקראיים" (כלומר חשיבה בלתי ביקורתית נותנת לטקסט משמעות של יותר מזה שהעולם איננו אלוהים).

נראה שאתה מייחס 'עמדה ביקורתית' כלפי מי שאתה מסכים לפרשנות שלו, ועמדה בלתי ביקורתית כלפי מי שאינך מסכים לפרשנות שלו. רוצה לומר, סופו ותחילתו של דבר הוא שהפרשנות סוביקטיבית, ואין בהגדרתה על ידך כ'ביקורתית' כדי להפוך אותה לנכונה מבחינה אובייקטיבית.

 

[iricky]

אמנם וחצי

התודעה הביקורתית חלה על פרשנות הטקסט ולא על הטקסט עצמו. אליבא דכולי עלמא מבקש הטקסט הזה להביע הרבה יותר מאשר שהעולם איננו אלוהים, ומכאן כמובן מתבקשת השאלה מהו אותו "הרבה יותר". החשיבה הבלתי ביקורתית תתאר את אותו ייתור בכל מיני דרכים ותתעלם מכך שכל התיאורים האלה עושים שימוש במונחים שאינם מובנים לנו, בדיוק כמו שהטקסט עושה. חשיבה ביקורתית תודה שאין שום דרך להמיר את הטקסט בטקסט אחר שיהא מובן לנו (שזו מהותה של פרשנות) ועדיין יכיל את כל המשמעויות של הטקסט המקורי, אלא רק לדלות ממנו מה שמובן לנו, וכל מה שהטקסט מביע אך אינו מובן לנו ישאר עלום, וכל מה שנוכל לעשות לגביו זה לשתוק אותו.

 

[יחיאב]

האומנם וחצי?

"שהעולם אינו אלוהים" זו הפרשנות שעברה את מבחן הביקורת. אבל מה המובן של הפרשנות הזו?
איזה מובן יש למילה "אינו" במשפט הזה? האם ה'אין' של העולם הוא כ'אין' של אלוהים?
מה הנושא ומה הנשוא במשפט?
אם הנושא הוא העולם, נמצא שאלוהים מגדיר את העולם (גם אם בהגדרה שלילית); אם הנושא הוא אלוהים, הרי ברור לנו שמושגי ה'יש' וה'אין' של העולם שונים מאלו של אלוהים, ונמצא שהפסוק אינו מלמד אותנו דבר.

אבל הואיל ואני אדם מאמין, אני בהחלט מקבל את הפרשנות של ליבוביץ שהפסוק מלמד אותנו דבר אחד: שהעולם איננו אלוהים...

 

[iricky]

אז על מה בדיוק אתה מערער?

מאימתי נטלת על עצמך לשמש כפרקליטו של השטן?
שום שלילה אינה מגדירה שום דבר (כן, גם אני שמעתי על הרמב"ם). שלילה יכולה רק להציב גבולות או הבחנות בין דבר לדבר. "העולם אינו אלוהים" פירושו שיש להבחין בין העולם לבין אלוהים. אפשר לנסח זאת בניסוחים שונים, לאו דווקא על דרך השלילה. "העולם אינו אלוהים" הוא שלילת שפינוזה.

 

[יחיאב]

כלומר,

לאחר בחינת הפסוק במשקפיים ביקורתיות מתגלה האמת, וכל העניין הוא ששפינוזה ואחרים לא אחזו במשקפיים ביקורתיות?
שמעתי יש מבצע עליהם עכשיו באופטיקה הלפרין, שלוש במחיר אחד. נרכיב אותם, אתה אני ונתי, וכל האמת של העולם תתחוור לנו.

 

[iricky]

לא

הגישה הביקורתית שואלת אם בכלל מה שאנו רואים מבעד למשקפים שלנו הוא אכן האמת. בניגוד לגישה התמימה שאינה מעלה בדעתה שהעולם עשוי להיות שונה ממה שהוא נראה לעינינו. השורה התחתונה של הגישה הביקורתית היא שהאמת אינה ניתנת להשגתנו, וכל מה שניתן לנו הוא רק מה שאנו מסוגלים לראות. אבל לראות בעיני השכל ולא בעיני הדמיון

 

[יחיאב]

בקיצור, הרסת לי

ניסיתי למשוף באף מישהו אבל אתה התערבת

 

[iricky]

אה, מצטער, לא הבנתי אותך

טוב, תמשיך לנסות. בטח פיספסתי משהו. בפעם הבאה אני אשתדל לשתוק, אף כי זה יהיה קשה.

 

[רנאטוס קרטזיוס]

י-ת-ג-ב-ר. לא שמעת על זה?