מה מובנן של 7 המילים

[nun]

אני מצפה ממך לקצת יותר קרדיט

אני כבר יודע לזהות מתי אתה מנסה למשוך אנשים באף. אני אפילו שוקל לקרוא לאחד הנחיריים שלי על שמך.
אני מבחין בין משמעות ובין פרשנות. דוגמא: אני יכול לומר כפילוסוף שלמשפט ״היש ישנו והאין איננו״ אין משמעות אבל אני בהחלט יכול לתת לו פרשנות (מכל מיני סוגים: פרשנות היסטורית, ניתוח פילולוגי, דרשנות אלגורית, פילוסופית וכו׳ וכו׳). כך המשפט ״בראשית ברא אלהים...״ יש לו משמעות מינימלית אפשרית (המניחה מראש עמדה דתית), משמעות שאיננה פרשנות כלל, אלא פשוט חילוץ המובן היחידי שבאפשר למונחים הללו (מובן שהוא עצמו בעל משמעות רק לאדם מאמין). אבל יש למשפט זה גם פרשנות: וזו יכולה להיות או ביקורתית או לא (היא גם יכולה להיות גם סוג של ספורט אינטלקטואלי בעל ערך תרבותי בפני עצמו. כמו במדרש).

חשיבה לא ביקורתית לא תצליח להבחין בין השניים ובמקרה הדתי עשויים להתרחש שני דברים הכרוכים זה: היא תנסה לצקת משהו מהפרשנות אל תוך המשמעות (אמונתך ״צריכה״ להכיל הכרה קוגנטיבית באיזשהו מובן של בריאה כי כך כתוב בתורה) וכיו״ב תסגור את עצמה מפני פרשנויות שעלולות לפגוע במשמעות שהיא מייחסת לטקסט.

 

[פיקסעלע]

ליבוביץ' בא לשלול מובן אינפורמטיבי

על אלוהים. וזה (להבדיל מהיסטוריה ומיתולוגיה ) אכן אין שם חוץ ממה שליבוביץ' דיבר.

 

[nun]

זה לא מספיק

לומר ״בא לשלול מובן אינפורמטיבי״. כי אני בהחלט יכול לשער בסבירות גבוהה למדי שלמחבר הפסוק היה דמיון כלשהו אודות אלוהים, הבריאה, ראשית הזמן, היווצרות העולם וכדומה. אני אפילו יכול לעבות את זה ולקבל מושג לא רע על עולם רעיוני זה ע״י התבוננות בהמשך הטקסט, בטקסטים מקבילים ודומים בתרבויות אחרות ועוד. בקיצור כל מה שעושים חוקרי מקרא. וכל זה הוא בהחלט אינפורמטיבי. אמנם לא אינפורמטיבי מבחינת עולם המשמעויות הדתי באשר לשאלותיו אודות אלהים ועולם, אבל כן אינפורמטיבי ביחס לטקסט, להיסטוריה של החשיבה והדת וכו׳.

 

[פיקסעלע]

אם אתעלם מהמילה "בראשית"

שלדעתי יש לה משמעות ברורה - לפני סיפור ששת ימי בראשית,
הרי שלמילה "ברא" שמובנה יש מאין אין משמעות
וכן על אלוהים לא מסופקת כל אינפורמציה. וכדברי הרמב"ם בראשון מיסודי התורה שמכל התארים בתנ"ך לא ניתן לדלות תיאור עליו. (כאן מתואר כך וכאן אחרת).

 

[פיקסעלע]

אני לא חושב שיש עוד מיתולוגיה

שביחס לשאלה הקיומית של ראשית היש עונה באופן סתמי "ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ". ללא פתיחה בתיאור אלוהים ובסיבות שהניעו אותו ואיך יצר...
לא שיש לי בעיה עם מה שכתבת אבל איני רואה סיבה למאמין לאמץ טקסט אלילי רק בגלל שניתן לדרוש אותו.

 

[nun]

זה אמנם נכון

שיש הבדל עמוק בין השקפת המקרא הבסיסית (שכן היא נראית כמכילה כמה וכמה רבדים) ובין המיתולוגיות של העמים סביב. אבל, וזה כבר עניין לדיון רב שנים, זה לא אומר שהטקסט, וודאי שתודעת הכותב, לא מכילה שיריים פוליתיאיסטיים או כל מיני קונספציות דמיוניות (שגם היום אין איש באמת פטור מהם, לא כל שכן בתקופות שבהן החשיבה הביקורתית היא פחות מפותחת). יש מי שטען בעבר (אני מתכוון ליחזקאל קויפמן, והטענה שלו עצמה לא חפה מהטיה אידיאולוגית ״אחד-העמית״) שהמקרא מבטא איזו אינטואיציה מונותיאיסטית שורשית ונקיה שפרצה לעולם התרבות והיא חפה מהיבט מיתולוגי מסויים אותו הוא תופס כמשמעותית יותר בהבנת החשיבה המיתולוגית (זה הכולל גניאולוגיה של האלים ואת הקוסמוגניה הכרוכה בזה). ראשית אינני יודע עם הצדק עמו וכנגדו יש הטוענים (ואני חושב שהם צודקים) שיש כאן התפתחות הדרגתית מתוך הפולתיאיזם אל המונותיאיזם ושאת שכבותיה השונות של התפתחות זו ניתן עדיין לזהות בתוך הטקסטים עצמם. אך מכל מקום הדרך לעשות את הדיון הזה, שהיא גם הדרך שלו, היא באמצעות דין וחשבון מחקרי הנסמך על הבנה היסטורית ופילולוגית של הטקסט ולא על סמך האמונה שלי או שלך. גם אם ניתן לזהות את האמונה המונותיאיסטית בטהרתה בתוך הטקסט, האמונה הזו עצמה איננה מספיקה בכדי לטעון זאת, אלא יש צורך במחקר ביקורתי שלכל הפחות מניח את האפשרות שניתן להגיע למסקנות אחרות וער לאותם היבטים בטקסט שלא מסתדרים כל כך עם טענתו ויהיה מוכן לשקול מחדש את משקלם. שנית, גם אם הוא צודק, עדיין לא מדובר בתודעה האמונית נוסח ליבוביץ, דהיינו כזו הנקייה מכל אינפורמטיביות. למשל: מי שטוען זאת בהחלט חושב שיש למקרא תפיסה קונקרטית של בריאה, תפיסה קונקרטית של אל מוסרי המתערב בהיסטוריה ודורש דרישות נורמטיביות מברואיו וכדו׳. ואדרבא: הוא חושב שמושגים אלו של אלהים ובריאתו הם-הם, דווקא על כל הצד האינפורמטיבי שהם מבקשים לבטא, אלו המבטאים אנטי-מיתולוגיה (שאצלה האלים הם חלק מהטבע ולא ריבונים על הטבע, שאין להם עניין להשגיח ולהכווין את ההיסטוריה האנושית, שאינם כפופים לחוק מוסרי ואין כופפים לחוק מוסרי אלא הם מציאות של גורל, הם כוחות שונים ומשונים הפועלים זה לצד זה וזה כנגד זה כך שהאדם צריך להסתדר ולרצות אותם כך או אחרת, בלי היכולת באמת להשתחרר משרירותם, וסוף סוף שהאדם לא יכול לנסח מתוך אמונתו בהם תכלית לקיומו אלא את רק את מר גורלו הטרגי).
ואשר למשפט האחרון שכתבת ״איני רואה סיבה למאמין לאמץ טקסט אלילי...״ נראה לי שיש סיבות טובות: ראשית העובדה שההלכה, שהיא הדבר שבאמת מולו עומד המאמין, מקדשת את הטקסט הזה, גורמת לו ״לאמץ״ אותו. שנית העובדה שכך נעשה בתרבות היהודית במשך אלפיים שנה, ובאופן חופשי למדי, הפכה את היכולת לאמץ את טקסט בעייתי למשהו יותר קל. אנחנו מראש לא מנסים לחוות את הטקסט באופן ישיר אלא רואים אותו כמושא של פרשנות, או אז העוקץ שיש בו לעיתים מתקהה, ומכל מקום כבר מכירים אותו כ״מקור״ - כמצע סביבו מתנהל שיח ארוך צבעוני ומגוון שאנחנו מעוניינים לקחת בו חלק. זה עניין פסיכולוגי: אם יהודי מאמין ממוצע קורא על בני האלוהים ובנות האדם הוא מורגל היטב מתוך החיים בתוך עולם של פרשנות שלא לחוש במטען המיתולוגי החריף של הטקסט הזה, אבל אם הוא יקרא דבר דומה ואפילו חריף פחות מזה מבחינה מיתולוגית בטקסט של דת אחרת אז סביר להניח שהוא מיד יחוש בזה ואולי אפילו ירתע. אנחנו אומרים יום יום מילים צירופי מילים שלשונית גרידא הם אליליים במובהק כמו למשל ״אלוהים״ ברבים, ואפילו סותרים את עצמנו לשונית ומצרפים ללשון הרבים הזו את התואר ״אחד״. אף אחד לא יכול לומר ״ברווזים אחד״ בלי לחוש בצרימה אבל ״אלוהים אחד״ כן וכן, וזה נובע מכך שאנחנו פשוט מורגלים כבר, מבעד לתרבות הפרשנית הענפה שלנו, שלא לחוש יותר בעוקץ הזה, למרות שכשלעצמו הוא ודאי וודאי נוכח שם.

 

[פיקסעלע]

דבריך מצביעים בהחלט

על חשיבה לא סיסטמטית ופילוסופית במקרא. מאידך, ברור שהמקרא ככלל מתמקד בשאלת הטוב בעיני ה' ולא בשאלה מהו אלוהים. הביקורת על חוסר סיסטמציה אינה רק על המקרא על רוב ההגות של יהדות ההלכה לדורותיה (הסיבה השישית בפתיחת המורה).
אני טוען שיש סיבה למה יהדות ההלכה בחרה לאמץ דווקא את המקרא. חוץ מזה שבאופן אישי אני דוחה את התפיסה הפוזיטיבית של ל' על ההלכה.

 

[פיקסעלע]

מבקרי המקרא

לדעתי מגיעים למסקנותיהם בגלל שאינם מכירים את החוויה הפנימית של המאמין וביטוייה. אנחנו מקבלים את המקרא כי לדעתנו הוא מבטא את חווייתנו הפנימית. אני לא חושב שזה מקרי.