הערות:
- ראשית, הערה טכנית: יש לנו הרבה יותר מחמישה חושים. יש חוש שמספר למוח אם הגוף מאוזן או מאונך, אם חם או קר, אם כואב (ואיפה, וכמה), אם הגוף של רעב, מאיץ, חסר לו מלח, חרמן... לכל אחד מהללו יש ביטוי פיזיולוגי מובחן שהמוח מקבל ומתייחס אליו. יש רצפטורים עצביים מיוחדים לכאב, איבר מיוחד לשיווי המשקל,
- אתה מצייר תמונה שבה כל החוויה שלנו היא חושית, ומתעלם לחלוטין ובעקביות מכך שאנשים יכולים גם לחשוב, וספציפית לטיעון שלך, להנות מחשיבה ומתוצאותיה. אני יכול לשבת עכשיו במקומי ולהיזכר - ללא קלט חושי כלשהו - בדבר מצחיק שאמר שבלולון שלי לפני כמה ימים*, ולהנות ממנו. ההנאה הזו, בשונה מההנאות החושיות שאתה מדבר עליהן, לא בהכרח פוחתת עם הזמן, והרצון שלי לשמוע דברים מצחיקים רק הולך ומתגבר עם הזמן. כך גם לגבי הנאות מנטאליות אחרות (מוזיקה, פילוסופיה, יופי, תמונות של בחורות). ה"מקובלים" לא המציאו את ההנאה שאיננה חושית. היא היתה קיימת עוד לפניהם, וגם לפני היהדות ואפילו לפני האנושות. יש לטמי משהו יהיר בטענה לפיה כל בני האדם נהנים רק הנאות "חושיות", ורק מיעוט נבחר של מקובלים והמעגל המצומצם של אלה שהותרו להיכלל במעגל - רק הם הגיעו למדרגה של הנאה ש"מתעלה" אל מעבר לחושים הגופניים.
- גם הפסיכולוגיה ה"קונבנציונאלית" כבר מזמן הגיעה למסקנה דומה מאד לזו שלך: שתחושה טובה אמיתית מתקבלת לא מסיפוק היצר האישי, אלא מפעולות של נתינה, שיתוף ושאר פעולות אלטרואיסטיות. מסתבר שבאמת יותר טוב לתת מלבל, כמאמר הפתגם הנושן. ההסבר לתופעה הזו אינו נדרש ל"בריאה", "תדרים" וכן הלאה, אלא הוא פשוט הרבה יותר: בני האדם הם יצורים חברתיים, בדיוק כמו קרובי המשפחה האבולוציוניים שלנו. גורילות, אורנג-אוטנגים, שימפנזים ואנשים חיים בקבוצות חברתיות בעלות מבנה היררכי שמתגמלות התנהגות מסויימת ומענישות אחרת. הקוף שיהנה רק מסיפוק צרכיו האגואיסטיים לא ישרוד בקבוצה כזו. המוחות שלנו עיצבו זה את זה במהלך מיליוני שנים של אבולוציה, כך שאנשים נהנים ומתוגמלים רגשית מפועות כגון דאגה לילדים (ובמיוחד לתינוקות), מעזרה הדדית וסיוע לחלש, מחיוכים ונימוס, וכן הלאה.
אותו "כלי" שאתה מנסה "ליצור" קיים בך ובכל אחד מאיתנו כחלק אינטגראלי מהמיכשור המוחי שלנו. אין צורך להמציא אותו. נכון שזה יפה?
- אתה כותב:
"המקובלים הם אנשים שהתעורר בהם רצון עז לגילוי תענוגים מעבר לאלו אותם אנו קולטים בחמשת החושים, התעורר בהם רצון להבין מה נמצא מעבר לתמונה הרקומה, מהם אותם חוטים ניסתרים שמפעילים את המציאות, וכיצד ניתן להיות בקשר עם אותם חוטים על מנת לשלוט בצורה טובה יותר בחיים. "
זה תיאור מדוייק של כל פילוסוף ומדען אי-פעם. ל"חוטים הנסתרים" קוראים במדע "חוקי הטבע" ונתגלה שניתן לנסח אותם ע"י סמלים בכתב. f=ma, למשל, הוא ביטוי בכתב של יחס בין ה"חוטים" שלך, ומאז שנתגלה הוא באמת איפשר לאנושות לשלוט בצורה טובה יותר בחיים. ההבדל בינו לבין חכמת הקבלה הוא שאת חוכמת הקבלה מגלים רק לאנשים מסויימים ובסוד ואחרי ששילמת, ואילו את f=ma אפשר למצוא בכל חוברת לימוד לחטיבת הביניים.
(יש עוד הבדל, והוא ש- f=ma באמת עובד, אבל זה כבר עניין אחר).
- אתה ממשיך וכותב:
" מתוך לימוד חכמת הקבלה הם פיתחו חוש רוחני מיוחד המכונה "נשמה", שבעזרתו הם מגלים את חוקי הטבע הנסתרים, אשר מנהלים את כל המציאות שבה אנו חיים"
יש כאן שתי אפשרויות: הראשונה, שחכמי הקבלה גילו שאפשר לחשוב על דברים, ואז קראו לזה "נשמה". אחרים קראו לזה "פילוסופיה" או "אמפיריציזם", אבל השמות לא מאד משנים את מהות הדברים, העיקר שחושבים על המציאות.
האפשרות השניה: שחכמי הקבלה טוענים שקיימת דרך מסויימת, מיוחדת, נעלה, שבעזרתה מתגלים דברים שאי-אפשר לגלות בשום צורה אחרת, ולכן היא-היא הדרך הנכונה להבנת המציאות. על זה יש לי שני דברים קצרים להגיד:
א) אני לא רואה עדויות לזה בשטח. (ואם גם העדויות עצמן "נסתרות", ואני צריך ללמוד שנים בשביל להבין עד כמה זה בעצם כן עובד ואחראי לשיפור המדהים במציאות, אז זה בעצם בדיוק מה שאומרים לי גם הסיינטולוגים, הנוצרים הפונדמנטליסטים, אורן זריף, אורי גלר, וכל חברי כל כת אחרת שתעלה על דעתך. )
ב) למה לא לגלות את זה לכולם? ממה המקובלים כל-כך מפחדים?
- ולבסוף, את הקטע היחיד שבאמת מעניין - את התוצאות של אותו חקר מציאות, אתה לא מספר כי "תקצר היריעה" וכן הלאה.
לסיכום: אתה מציג פה תמונה של דרך לחקר המציאות שנשמעת כמו מדע, מכוונת לאותן המטרות כמו מדע - אבל לא מציגה את הקבלות שאנו רואים סביבנו בכל יום שהמדע מציג. כדי לתמוך בטענתך, אתה מציג תמונה חלקית של המציאות והחוויה האנושית, שמתעלמת (אני מקווה שבטעות) מסקטורים שלמים של החוויה האנושית שכל אדם מכיר.
בוא תעבוד קצת על ההסברים
* הוא אוהב מספרים, הקטקט, והשבוע הוא המציא מספר חדש ומעניין: דריליון. המספר דריליון נכתב כך: הספרה אחת, ואחריה דריליון אפסים.
יפה, נכון? הילד עוד לא בן חמש.
