Lol
יש בזה משהו... הכוונה בסיבה הראשונה היא שההפשטה גורמת למודל להיות יותר "השלכתי", כלומר, מה ש"חסר" במודל מבחינת פרטים אנו משלימים בעצמנו עם תוכן פנימי שלנו (כמו במבחן הרורשך הידוע). זאת הסיבה שלפעמים אני מאד אוהב מוסיקה אוונגרדית - אני מצליח "להקשיב לעצמי" יותר בעזרת התבנית הפתוחה והמופשטת של הצלילים. (אגב - המוסיקה של פול ג'קסון ששמעתי באתר שלו יכולה בהחלט להתאים להגדרה זו, בין אם זו מטרתו באופן מודע ובין אם לא). הדוגמה הכי קיצונית של אומנות מופשטת בו אנו רואים בה רק את עצמנו - הקטע במפורסם של ג'ון קייג 4:13 (או משהו כזה) בו הפסנתרן יושב ליד הפסנתר ל-4 דקות בלי לנגן אף תו. בעולם האוריגמי המקביל זה ה-"Invisible Duck" של שפר או הפיל של הקיפול האחד - לא זוכר של מי (ואני בעבודה ולא יכול לבדוק...). ואם זה לא ברור - יש לי כבוד רב מאד לאוריגמי המופשט. אני פשוט כרגע בפזה של דגמים יותר מורכבים. אודי.
יש בזה משהו... הכוונה בסיבה הראשונה היא שההפשטה גורמת למודל להיות יותר "השלכתי", כלומר, מה ש"חסר" במודל מבחינת פרטים אנו משלימים בעצמנו עם תוכן פנימי שלנו (כמו במבחן הרורשך הידוע). זאת הסיבה שלפעמים אני מאד אוהב מוסיקה אוונגרדית - אני מצליח "להקשיב לעצמי" יותר בעזרת התבנית הפתוחה והמופשטת של הצלילים. (אגב - המוסיקה של פול ג'קסון ששמעתי באתר שלו יכולה בהחלט להתאים להגדרה זו, בין אם זו מטרתו באופן מודע ובין אם לא). הדוגמה הכי קיצונית של אומנות מופשטת בו אנו רואים בה רק את עצמנו - הקטע במפורסם של ג'ון קייג 4:13 (או משהו כזה) בו הפסנתרן יושב ליד הפסנתר ל-4 דקות בלי לנגן אף תו. בעולם האוריגמי המקביל זה ה-"Invisible Duck" של שפר או הפיל של הקיפול האחד - לא זוכר של מי (ואני בעבודה ולא יכול לבדוק...). ואם זה לא ברור - יש לי כבוד רב מאד לאוריגמי המופשט. אני פשוט כרגע בפזה של דגמים יותר מורכבים. אודי.