מה שעושים לא מתביישים,
מה שמתביישים לא עושים (ליאור של חנה, שם, שם). האם זה תמיד נכון אצלכם? אני חושבת שהשאלה מופנית בעיקר לאלו מביננו שנשארו בקשר עם משפחתם, וזה מביא לעיתים למצבים בעיתיים. המון פעמים אני מוצאת את עצמי מתכוננת למשהו, וחושבת חצי שעה מה ללבוש. עדיין לא הגעתי לשלמות הזאת שאני לא מתביישת. למה? לא יודעת! האם זה נובע מפקפוק בדרכי? לא נראה לי. אולי זה נובע מהאופי שלי, שאכפת לי מה אנשים אחרים חושבים. בקיצור, יש מצבים שבהם אני חוככת בדעתי מה ללבוש, ואיך ללכת. אולי אצל בנים זה פחות בעייתי, כי זה כן כיפה או לא כיפה. אפשר לשים בכיס, ולחבוש בפתח של האולם. אבל אצלי הדבר יותר מורכב, ועוד בתור אישה נשואה. ואני יסביר (דוגמה ובסופה טוב גאה בעצמה): אל ההורים שלי אני תמיד באה כמו שאני. (כמו שאתם ראיתם אותי, למשל). אבל בארועים משפחתיים מתחילה הבעיה. המשפחה של אבא שלי היא כולה חרדית. ללא יוצא מן הכלל. כל הגברים עם החליפות, כל הנשים עם הפיאות. לבוא לארועים שלהם עם מכנסיים זה בטח מחוץ לכל חשבון, אבל מה עם כיסוי ראש? טוב, אז עד עכשיו, כדי להמנע מכאב ראש, באתי עם כיסוי. ושלשום בערב היה שבע ברכות לבני-דודים, ואני אמרתי, יאללה חסל סדר פוזות, ובאתי בשערי הגלוי... והאמת? לא קיבלתי על הראש מאף אחד. היה על-הכיפאק. ועכשיו אני שמחה שגברתי על הבושה, ואפילו למשוך כמה מבטים זה לא נורא. (פעם הבאה עם מכנסיים?!?!סתם.) האמת, שכשאני חושבת על זה, הרבה מהחיזוק החיובי הזה קיבלתי מכם. אמנם לא באופן מפורש, כי לא דיברתי אתכם על הנושא, אבל בצורה הסמויה. בכך שראיתי את הבטחון שלכם בעצמכם, ואת חוסר הבושה שלכם. האם התגברתי לגמרי על הבושה? לא ולא. עדיין יהיו סיטואציות שבהם אחליף שלוש סטים עד שאחליט מה ללבוש. וזה הפתח לעוד שאלה פילוסופית, שהתחכחתי בה הרבה במהלך תהליך היציאה: האם טוב לעשות דברים בכח? האם זה שאני יכריח את עצמי לעשות דברים שאני מתביישת בהם, זה יעזור לי לעבור את השלבים יותר מהר? או שעדיף לתת לבטחון העצמי לבוא לבד, ולא להיות קשים עם עצמנו? טוב, כתבתי פה הרבה, אני מקווה שהבנתם את תחושותי.(האם יש אנשים שבכלל לא מתמודדים עם תופעות כאלה? ליאור- האם מעולם אינך עושה דברים עם תחושת בושה או מורא-סביבתי? מעניין לשמוע.) טוב, תסלחו לי על אורח הדברים. יאללה, עכשיו תורכם.
מה שמתביישים לא עושים (ליאור של חנה, שם, שם). האם זה תמיד נכון אצלכם? אני חושבת שהשאלה מופנית בעיקר לאלו מביננו שנשארו בקשר עם משפחתם, וזה מביא לעיתים למצבים בעיתיים. המון פעמים אני מוצאת את עצמי מתכוננת למשהו, וחושבת חצי שעה מה ללבוש. עדיין לא הגעתי לשלמות הזאת שאני לא מתביישת. למה? לא יודעת! האם זה נובע מפקפוק בדרכי? לא נראה לי. אולי זה נובע מהאופי שלי, שאכפת לי מה אנשים אחרים חושבים. בקיצור, יש מצבים שבהם אני חוככת בדעתי מה ללבוש, ואיך ללכת. אולי אצל בנים זה פחות בעייתי, כי זה כן כיפה או לא כיפה. אפשר לשים בכיס, ולחבוש בפתח של האולם. אבל אצלי הדבר יותר מורכב, ועוד בתור אישה נשואה. ואני יסביר (דוגמה ובסופה טוב גאה בעצמה): אל ההורים שלי אני תמיד באה כמו שאני. (כמו שאתם ראיתם אותי, למשל). אבל בארועים משפחתיים מתחילה הבעיה. המשפחה של אבא שלי היא כולה חרדית. ללא יוצא מן הכלל. כל הגברים עם החליפות, כל הנשים עם הפיאות. לבוא לארועים שלהם עם מכנסיים זה בטח מחוץ לכל חשבון, אבל מה עם כיסוי ראש? טוב, אז עד עכשיו, כדי להמנע מכאב ראש, באתי עם כיסוי. ושלשום בערב היה שבע ברכות לבני-דודים, ואני אמרתי, יאללה חסל סדר פוזות, ובאתי בשערי הגלוי... והאמת? לא קיבלתי על הראש מאף אחד. היה על-הכיפאק. ועכשיו אני שמחה שגברתי על הבושה, ואפילו למשוך כמה מבטים זה לא נורא. (פעם הבאה עם מכנסיים?!?!סתם.) האמת, שכשאני חושבת על זה, הרבה מהחיזוק החיובי הזה קיבלתי מכם. אמנם לא באופן מפורש, כי לא דיברתי אתכם על הנושא, אבל בצורה הסמויה. בכך שראיתי את הבטחון שלכם בעצמכם, ואת חוסר הבושה שלכם. האם התגברתי לגמרי על הבושה? לא ולא. עדיין יהיו סיטואציות שבהם אחליף שלוש סטים עד שאחליט מה ללבוש. וזה הפתח לעוד שאלה פילוסופית, שהתחכחתי בה הרבה במהלך תהליך היציאה: האם טוב לעשות דברים בכח? האם זה שאני יכריח את עצמי לעשות דברים שאני מתביישת בהם, זה יעזור לי לעבור את השלבים יותר מהר? או שעדיף לתת לבטחון העצמי לבוא לבד, ולא להיות קשים עם עצמנו? טוב, כתבתי פה הרבה, אני מקווה שהבנתם את תחושותי.(האם יש אנשים שבכלל לא מתמודדים עם תופעות כאלה? ליאור- האם מעולם אינך עושה דברים עם תחושת בושה או מורא-סביבתי? מעניין לשמוע.) טוב, תסלחו לי על אורח הדברים. יאללה, עכשיו תורכם.
חרדית.