מה ששנוא עלייך, אל תעשה?

[עמית@]

מה ששנוא עלייך, אל תעשה?

נכון שכולנו היינו ילחדים/מתבגרים/אנשים/נשים? אני כל הזמן חושבת על דברים שעשיתי, בתור ילדה, בתור מתבגרת, בתור אשה, דברים שעשו להורים שלי רע, אני אפילו לא רוצה לחשוב כמה רע

הפחידו אותם, הלחיצו אותם, הדאיגו אותם, דבריםש אני מעדיפה שתמר תימנע מהם.. (מרד נעורים נא לעשות במקום אחר, תודה..) אני רק אתן דוגמא-והיו עוד

), כשהייתי בת 8 ברחתי מהבית, למה? (כנראה בגלל שהמצב בבית היה בלתי נסבל, ההורים וכדומה, בכל מקרה, ה*למה* פחות זכור אצלי מה*איך* ) הייתי עם חבר לכיתה, לקחנו את החגור של אבא שלי (איש קבע לשעבר) וברחנו לואדי, הלכנו בדיוק עד קצה הואדי וחזרנו מייד (הלוך ושוב, כמה שעות, נעדרנו מ-7 בערב עד קרוב לחצות), ממררים כל הדרך חזרה בבכי (את החגור זרקנו ואחר כך ההורים שלי נסעו להביא אותו) נכנסתי הביתה בוכה, וראיתי את אמא שלי יושבת נפוחת עיניים מבכי על הספה, ולרגליה קופסא פתוחה עם נעלי ספורט חדשות שהביאה לי, לבנות בוהקות עם פסים צהובים, עד היום התמונה הזו גורמת לי לבכות, המכה הזו שאני חוטפת כל פעם שאני חושבת על זה, תערובת של רגשות אשמה איומים ושל עצב, ושל כעס ושל תסכול, אני לא רוצה לחשוב מה *היא* הרגישה (שאלתי אותה, בדיעבד היא לא ממש זוכרת את זה- יופי אמא, תקלקלי לי את הטראומה

) אז מה זה "האירוע המכריע" הזה אצלכם? כילדים שגרם לכם לחשוב על ההורות שלכם?

 

[מעיןבר]

לא יודעת אם היה אירוע אחד מכריע

נכון שיש סימני דרך בילדותי, אבל ההורות שלי נבנתה ממכלול של דברים ודיעות שהשתנו לאורך השנים. למשל, מגיל מאוד צעיר אמא שלי העמידה אותנו לנקות את החדרים ולעזור לה. כילדה קטנה אני אמרתי שאני לא אעשה את זה לילדי. אז היום אני יודעת שכחלק מהחינוך שלהם אני בהחלט אצפה מהם לדאוג לסביבה נקיה ומסודרת. אבל מצד שני חוויית השגעון של אמא שלי הפכה אותי למי ששונאת את עבודות הבית עד היום. ברור לי שאני לא יכולה לצפות מילדי לעשות משהו שאני לא עושה, בבחינת - אין להם "דוגמא אישית" אז כנראה שאם לא תהיה עוזרת אנחנו נגור פחות או יותר בדיר חזירים כמו שהיה עד שאדוה נולדה

מצד שני, בבית מאוד עזרו לנו בלימודים ומאוד עודדו להישגים, מצד שני לא דחפו אותנו חזק מדי לא היה הקטע של "למה רק 96 ולא 100?" היה להורי חשוב שחוץ מתלמידה טובה יהיו לי עוד חיים. גם כשהציונים לא היו מזהירים בתקופות מסויימות הורי קיבלו את זה מבלי לכעוס והציעו עזרה. היום אני לא סטודנטית משקיענית למרות שאני מאוד אוהבת ללמוד. אני אוהבת לשבת בכיתה ולהשכיל אבל שונאת את העבודה העצמית הכרוכה בלמידה למבחנים, לכן הציונים שלי פשוט לא מגיעים למה שהיו יכולים. אני שלמה עם עצמי, הפנמתי את העניין שהציונים חשובים אבל לא חזות הכל (למרות שכרגע אני עלולה להיפגע כשאלך לחפש מלגות ללימודי דוקטורט ויגיעו סטודנטים טובים ממני). אני מקווה שגם ילדי יאהבו ללמוד ואני אצליח להעביר להם מסר דומה לזה של הורי. לא היה לי מרד נעורים למינהו, למרות שכמובן שלא הייתי מושלמת ו"זכיתי" להכעיס את הורי, אבל במבט לאחור היתה לי ילדות שלווה וקיבלתי מודל נעים להורות.

 

[עמית@]

מודל להורות זה משהו אחר לחלוטין.

התכוונתי למשהו ש*את* עשית, אבל אני מבינה למה את מתכוונת, מבחינת מודל להורות המודל שלי היה זוועתי, אולי בגלל זהאני כל כך משתדלת להיותמודעת ולחפור אחורה ולעמת כל מה שאני עושה, מאבק יומיומי לא לחזור על משגי ההורים.

 

[מעיןבר]

אני../images/Emo35.gif הייתי ילדה טובה ראשון...

ממש ילדה טובה ובאמת נטולת מרד נעורים. המקרה היחיד שיזכר לדראון עולם נעשה ממש לא בכוונה אבל בהחלט חידד אצלי נקודה מסויימת: כשהייתי בת 7 הייתי אצל חברה, הבת של השכנים. אלו שכנים ששנים חיו בבית לידינו (דלת מול דלת בשכונה של בתים פרטיים קטנים) והורגלתי להיות אצלם הרבה. זה לא היה בעייתי כי אמא שלי יכלה לקרוא לי ותמיד שמעתי. כמה חודשים לפני המקרה הם עברו לבית בקצה הרחוב כי הבית שלהם עבר שיפוץ מאסיבי. זה היה ערב שישי ואנחנו נהנינו מאוד ביחד, אפילו לא חשבתי שצריך להודיע להורים איפה אני. הגעתי הביתה בסביבות 19:30 (אחרי הסרט הערבי) והורי קיבלו אותי בדאגה תהומית. באותו ערב קיבלתי בפעם הראשונה והאחרונה בחיי סטירת לחי שאני לא אשכח לעולם. זו היתה סטירת לחי מחושבת שבאה להעביר מסר ומאוד כאבה והעליבה אבל המסר בהחלט עבר. מאז לא קרה שנעלמתי בלי להודיע ואני גם בעצמי מאוד דואגת אם נעלמים לי בלי להודיע (יעיד יותר מכל אישי שמקבל נזיפות קשות אם הוא לא עונה לסלולרי

). אני ממש לא חושבת שהורי טעו אבל מקווה שלא איאלץ לעמוד בסיטואציה כזאת עם ילדי.

 

[1איתן ולהב שלנו]

היו אי אילו כאלה מקרים

ברחתי פעם,והתחבאתי כמה שעות במלונה של הכלב שלנו בחצר

אבל כנראה שאמא שלי ניחשה שאני לא הלכתי רחוק כי לא נרשמה דאגה היסטרית... אבל מה שבאמת במבט לאחור,היה הקרבה אמהית הוא זה: כשהייתי בת חמש עשרה בערך,הייתי רוכבת מתחילה,ובעלת סוסה טריה,בחווה שרכבתי בה עשו "קייטנת רכיבה" בשבוע שלפני פסח. אני באה ממשפחה דתייה (מושבניקים של הפועל המזרחי),ונקיונות הפסח היו תלויים גם בעזרתינו (אמא שלי בנתה וחישבה את לו"ז הנקיונות מתוך ידיעה שבנותיה התיכוניסטיות בחופש בשבוע שלפני החג),אמא שלי לא מתחברת לנושא הסוסים לחלוטיןולא מבינה בכלל מה מושך בזה (זה אבא שלי המתחבר לנושא), לקחה על עצמה את החלק שלי בנקיונות ו"שחררה" אותי לשבוע מפוקפק של רכיבות וקומזיצים. אז גם ההשקעה הכספית,למשפחה ברוכת ילדים שבה הוצאות כספיות היו די מחושבות,וגם ההבנה כמה שזה חשוב עבורי,למרות ה"בניה" עלי ככח עזר. אם אני אזכר במשהו יותר דרמטי,אני אוסיף (יש לי משהו בירכתי המח שמסרב להשתחרר...)

 

[עמית@]

גם לי היה סוס ../images/Emo13.gif

 

[yaelia]

איזו שאלה קשה

אני זוכרת חוויה שעיצבה אותי מאוד, שאני אפילו לא רוצה לחשוב על מה אני אעשה אם הלל יעשה דבר דומה... בכיתה א' למדתי שחיה בחוג, באותו יום איכשהו יצא שאבא שלי לא בא לקחת אותי אחרי החוג ואני הייתי צריכה לחזור באוטובוס. החלטתי לעשות טיול קטן ולצעוד הביתה (מהצד השני של ירושלים...) הגעתי אחרי שלוש או ארבע שעות. אני לא זוכרת את האירוע הזה כטראומתי, אלא כסוג של הבעת עצמאות מצדי. אני גם לא זוכרת שהורי היו דאוגים ומבועתים (שזה שונה לחלוטין ממה שהם זוכרים)... אני מתארת לי שאם הלל יחליט עצמאית לטייל ברחבי העיר בגיל שש, אני אפעס לא אהיה שוות נפש. מצד שני, כשש. ואני מדברים על סנריואים, של סמים, אלכוהול, מין, בריחות מהבית, ניקובי גוף וקעקועים, אנחנו מתנחמים בעובדה, שהלל לא יגלה לנו שום דבר שאנחנו עוד לא יודעים. אנחנו מקווים שנינו, שמרד הנעורים שלו יתבטא בנגינה סוערת בחליל צד בקונסרבטוריום, כאנטי-תזה מוחלטת להוריו.

 

[עמית@]

../images/Emo6.gif

 

[mummy]

לא חשבתי על זה בכלל, ואם כבר

אז הלוואי שהילדים שלי יהיו חננות כמוני... טוב אולי לא. אולי עדיף בעצם שלא. נדמה לי שהדבר הכי מבאס שעשיתי להורים שלי היה כשכבר הייתי בצבא (!) כשניצלתי את אחת הנסיעות שלהם לחו"ל וקניתי לי טוסטוס מכספי החסכון שהם חסכו לי מיום הולדתי (מטמון למתמיד, או משהו כזה שנועד לממן לי השכלה גבוהה ולהבטיח את עתידי..). כשהם חזרו, הטוסטוס עמד לו למטה בחניה, ואמא שלי איבדה כמה שנים מחייה. ומאז כל יום עוד קצת עד שמכרתי אותו כמה שנים אחרי. אני, לתקופות הפרועות שלי (הכל יחסי כמובן) הגעתי בשלב שבו כבר לא הייתי בבית, ונדמה לי שההורים שלי - שאזורים משמעותיים בחייהם נמצאים בהדחקה טוטאלית - העדיפו לא לראות, ולא התערבו. אני נורא מקווה שאצליח לא להיות מנוכרת כל כך מהחיים של הילדים שלי, אבל לפעמים נדמה לי שאין ממש אלטרנטיבה. אני זוכרת איך אמא שלי נורא רצתה להיות חברה שלי כל השנים וכמה שנאתי את זה. רציתי אמא, לא חברה. חברות היו לי מלא. אמא יש רק אחת. זה הפחד הכי גדול שלי, שלא אדע למצוא את האמצע. אבל נדמה לי שלא על זה שאלת, לא?

 

[1איתן ולהב שלנו]

יש לי,יש לי,ידעתי שיש משהו שם

בירכתיים שמסרב לעלות לזכרון... כשהייתי ביסודי,לא זוכרת בדיוק איזה גיל,נדמה לי בכיתה ג',היה לי ארנק עם כסף חרום,לנסיעה באוטובוס,למקרה שאני אאחר את ההסעה. קניתי בו אקדח קפצונים,והחבאתי מאחורי הבית,אמא שלי גילתה,וקיבלה את הקריזה,לקחו אותי לפסיכולוג מיוחד לילדים. והתוצאה הייתה-התחלנו לקבל דמי כיס,אני והאחים שלי-ככה שגרמתי לשינוי במדיניות כבר בגיל צעיר.... אבל אני זוכרת שהייתה לי גם אי נעימות גדולה מסביב לזה.

 

[משוש30]

אצלי זה דווקא משהו יחסית חיובי-ארוך

שקשור גם כן למחשבות על בריחה מהבית. בגיל עשרה מתישהו סביב 14-15 אני זוכרת שפתאום קלטתי שאין להורים שלי שום כוח ויכולת אמיתית להגיד לי "לא". (הגבילו אותי מאד עד גיל 18, לא ישנתי עד אז אצל החבר שלי אף פעם, הייתי צריכה לחזור בשעות מסוימות וכד') אז יום אחד הבנתי מה כבר יכול להיות? הרי לא ירביצו לי. אז הם יגידו לי לחזור עד 12 ואני אחזור ב-4. יתנו לי עונש ואני לא אקיים אותו...בעצם אין להם שום כח אמיתי הרי לא ירביצו לי או ישימו אותי בכלא ומקסימום אני אעזוב את הבית... איך שנגמרה המחשבה ישר הבנתי שאני לעולם לא אעשה את זה. כן יכלתי לזכות בעצמאות אך המחירה היה אווירה עכורה בבית, חוסר הערכה של ההורים שלי אכזבה שלהם ממני, ולזה לא הייתי מוכנה. אני חושבת שעוד לא סיפרתי להם את זה ואני צריכה. כי זו תוצאה אמיתית של החינוך שלהם. החשיבות של ההערכה שלהם ויחסי הכבוד ביננו. ההחלטה שלי מתוך ידיעה שאני לא "חייבת", בכל זאת לקבל על עצמי את העונשים וההגבלות... לא שלא עשיתי אחרי זה להורים שלי התקפי לב: התחתנתי בגיל 19 וישר נסעתי לגור בפריז, שם נהגתי על אופנוע 600 סמ"ק, התגרשתי בגיל 21, גרתי במדבר שנה והדרכתי טיולי גמלים, נסעתי לשנה טיול במזרח, עשיתי צניחה חופשית, צלילה, נסעתי בהריון לג'ונגלים של ברזיל וחטפתי מלריה...לא חסר. אז אני יושבת בשקט ויודעת שזה יחזור אלי...אבל אם מתן יגיע לאותה המסקנה בסוף היום שהיחסים ביננו יותר חשובים לו מדברים רגעיים שיוכל לקבל תמורת המרד, שחשוב לו שאכבד אותו ואעריך אותו-דיינו.

 

[אמא של רועי ושני]

וואו משוש

איזה מזל שאני לא אמא שלך

 

[משוש30]

תודה תודה...../images/Emo6.gif

 

[גורבי]

הי משושית ../images/Emo32.gif

ראית את זה?

 

[משוש30]

לא את זה ספיציפית אבל כשהייתי

בבית חולים עשיתי מחקר די מקיף על נושא מלריה והריון וגיליתי את הנתון הזה...כמובן שאם הייתי יודעת את זה לפני הנסיעה הייתי מוותרת על אמזונס...אבל העיקר שהכל נגמר בטוב ויש לי ילד בריא ומקסים

 

[sipor]

ואצלי...

טוב היו מלא.. אבל הראשונה שאני זוכרת.. בגיל חמש וחצי (גן חובה!) ברחתי עם חבר שלי (מהגן!) מהבית !.. וכל מה שעשינו זה שהתחבאנו מתחת לבנין... אבל מה.. הוזמנה משטרה וחיפשו אחרינו.. ורק בערב שכבר היינו עייפים יצאנו מהמחבוא ואז בא שוטר והביא אותנו הבייתה.. כשהגענו הבייתה אני זוכרת שאמא שלי הסתכלה עלי במבט כל כך עמוק.. שכנראה לא אשכח בחיי.. לא זוכרת מה היה שם.. אבל אני זוכרת שהאחים הגדולים שלי התפוצצו מצחוק.. וגם אבא שלי שגילה שאני ברחתי עם החבר מהגן למתחת לבנין התפוצץ מצחוק... רק אמא שלי לא דיברה איתי איזה שבוע.. וזה היה מאוד קשה.. מאז דרך אגב. ברחתי מהבית כל שני וחמישי... סתם כי אח שלי כל הזמן רדף אחרי ושמר עלי.. ולא אהבתי את זה... אבל אז כבר לא חיפשו.. ידעו שאני תמיד אחזור הביתה.. אלוהים.. אם הבת שלי תעשה לי את זה בימים המופרעים האלה.. אני אמות.

 

[ענתש]

את מזכירה לי את הבדיחה

על איש טלמרקטינג שמתקשר מספר מסויים ועונה לו הילד הקטן. הבחור: "שלום, אפשר לדבר עם אבא ?" הילד" "לא, הוא עסוק". הבחור: "ועם אמא ?" הילד: "גם היא עסוקה" הבחור: "ויש עוד מבוגרים בבית ?" הילד: "כן, יש שוטר" הבחור: "ואפשר לדבר איתו ?" הילד: "לא, הוא עסוק" הבחור: "ואין אף אחד אחר ?" הילד: "יש גם כבאי" הבחור: "וגם הוא עסוק ?" הילד: "כן !" (וכך זה ממשיך וממשיך...) הבחור: "במה כולם כל כך עסוקים ?" הילד בלחישה "ש... הם מחפשים אותי...."

 

[sipor]

../images/Emo6.gif

 

[1איתן ולהב שלנו]

../images/Emo6.gif

 

[cookie1]

האמת שאין אירוע טראומתי אחד

אבל יש רצף ארועים שהביאו אותי לחשוב על ההורות הרבה לפני שהפכתי להורה בעצמי. גדלתי בקיבוץ. מה שאומר שמגיל 3 שבועות גרתי בית התינוקות ולא בבית ההורים. היום אפשרות כזו נראית לי הזויה, מטורפת וממש לא נתפסת. זכורים לי המון מקרים קטנים בהם כל ילד רץ בטבעיות להוריו לקבל חיבוק וחיזוק חיובי, ואילו אצלי כמעט לא היתה אפשרות כזו במודעות. הרגשתי ריחוק מההורים (טוב נו ראיתי אותם כל יום רק בין 16:00 - 19:00), היתה בי ביישנות שגרמה לי להתרחק מחיבוקים או יותר נכון מלהפתח בפני שני המבוגרים המשמעותיים בחיי. הייתי ילדה מסוגרת ! אי לכך (ובהתאם לזאת

), אחד הדברים החשובים לי ביותר כהורה, הוא להיות שם עבור ילדי. לתת חיבוק מתי שרק צריך, גם אם אולי זה סתם פינוק... להיות קרובה אליהם פיזית (הנקה, שינה משותפת) וסתם להעניק אהבה כך שיחושו אותה ולא יהיה מקום לבלבול. האמת יש עוד המון המון אבל לא אלאה אתכן כרגע