מה ששנוא עלייך, אל תעשה?

[cookie1]

ומשהו שעשיתי ?

הייתי כל כך חננה וילדה טובה, שגם כאשר הילדים ברחו מהגן ואני איתם זה רק בגלל שהיה לי לא נעים להיות שונה, אבל בתוכי ידעתי שזה אסור. בקיצור חננה הייתי וחננה נשארתי

 

[אור67]

בגיל 15 הייתי ממש ילדה רעה.

לובשת שחורים ומגפי צבא, שומעת מוסיקת רוק כבד ומשחקת את משחק הילדה הרעה. במסגרת ה bad girl ביום בהיר אחד נפרדתי מהשיער הארוך שלי ובאתי הבייתה עם קרחת חלקית וקוקו קטן שמבצבץ מעל הקרחת,להשלים את המראה חוררתי את האף.(לפני 14 שנה זה לא ממש היה מקובל) שלא נדבר על זה שהתחתי לעשן בגיל הזה.... אני חושבת שההורים התרגלו מאז. אני לא הילדה הכי טובה בעולם במובן ה"קלאסי" של המילה. בגיל 20 נסעתי לבד להודו והסתובבתי בעולם שנתיים וחצי ועשיתי המון שטויות שעל חלקן הם עדיין לא הצליחו להסדיר את נשימתם. עשיתי להם נחת כשהתחתנתי אבל לא לזמן רב-אחרי 10 חודשים התגרשתי. אבל אני חושבת שהיום בגיל 29 (ויום

) הם ממש ממש מרוצים ממני. אגב, למרות הכל אני מעדיפה שזיו יהיה ילד כזה מאשר ילד mainstream .

 

[cookie1]

../images/Emo49.gif ליום ההולדת ../images/Emo65.gif

ושאלה סקרנית.... גם היום את נשואה, לא ?

 

[אור67]

התחתנו בחודש השמיני להריוני../images/Emo9.gif

 

[1איתן ולהב שלנו]

מזל טוב ליומולדת../images/Emo39.gif../images/Emo24.gif

 

[עינבלית]

../images/Emo65.gifמזלטוב ליומולדת 29!

 

[אור67]

תודה למברכות../images/Emo24.gif../images/Emo39.gif

 

[משוש30]

מזל טוב!!../images/Emo65.gif

כידוע העשור היפה בחייה של האישה הוא בין 29-30...

 

[צפונית לחוצה]

גם אני . אני בת 29 ויומיים היום.

האם נולדנו באותו היום בדיוק?

 

[אור67]

24/04/75

וואוו - מדהים לא?

 

[אדר שלי]

אני מעולם לא הייתי ילדה טובה ../images/Emo9.gif

וברחתי מהבית הרבה פעמים. אבל המקרה שעד היום שובר אותי: גיל: 23 (!) אני ואחיי (אחותי באה לביקור ראשון מחו"ל וכולנו היינו נרגשים הלכנו להסתובב במרכז המסחרי. אבא שלי מאוד רצה להצטרף אלינו, אבל אנחנו, 4 ציפורי דרור, רצינו להיות רק אנחנו, בלעדיו. הוא פגש אותנו שם ואנחנו הגבנו במבטים מגעילים, וגירוש בחרפה מהמקום. עד היום אני זוכרת את הפרצוף המובס שלו מולנו. ובא לי לבכות. ארבעה ילדים גדולים נגד אבא אחד מסכן... סליחה, אבא.

 

[רוני של יובל ומאיה]

עשית לי עכשיו נורא עצוב ../images/Emo7.gif

 

[ענתש]

הכי הכי עצוב לי...

אני ואמא שלי היינו ממש חתול ועכבר כשהייתי בגיל ההתבגרות. תמיד רבנו והתווכחנו - התנגשות רצינית של אופי יש בנינו. אני זוכרת פעם אחת ששמעתי (בסתר) את אמא שלי בוכה לאבא שלי שהבת שלה (אני) שונאת אותה ולא טרחתי לתקן את הרושם. כעסתי... עברו הרבה שנים מאז ואני ואמא שלימסתדרות מצויין ואפילו הייתי אומרת קרובות אבל יש סיפור שאבא שלי סיפר לי פעם ולא מרפה על ילד אחד שהיה ילד רע מאד וכל הזמן היה פוגע, מעליב, גורם נזק ועל כל פעם כזו אבא שלו היה תוקע מסמר במשקוף הדלת. כשהילד גדל והתבגר הוא הצטער מאד מאד על מעשיו ופנה לאבא שלו בשאלה איך הוא יוכל לכפר עליהם ואבא שלו אמר לו שיעשה מעשים טובים ועל כל מעשה טוב הוא יעקור את מסמר מהמשקוף עד שכולם יגמרו. ככה עשה הבן וכשנגמרו כל המסמריםפנה לאביו ואמר לו "הנה תראה, אבא, הוצאתי את כל המסמרים" והאבא אנה לו "כן, אבל החורים ישארו לתמיד..." ככה זה, כנראה שאי אפשר למחוק. לנגה אני טורחת להגיד כל הזמן שאני אוהבת אותה ואני אמשיך להגיד גם אם היא תגיד לי שהיא שונאת אותי. אני פחות לוקחת דברים ללב מאמא שלי אז אני בטח לא אעלב כל כך, אני אבין שזה שלב.

 

[lulyK]

לא ארוע, אבל ההתיחסות הכללית

שלי לקתה (ולוקה...) בחסר. אני ואחי סופר ביקורתיים ותמיד היו לנו הערות על אמא שלי (שהיא לכל הדעות אחת הנשים היותר יפות, רגישות ופתוחות על הכדור הזה) ולא חסכנו אותן ממנה. כשזה מגיע אליה אני יכולה להיות כל כך מעליבה, עצוב לי לחשוב על זה

 

[אביטלתל]

אצלי זה להפך

הייתי ילדה סופר טובה, כזו שלומדת היטב, עושה את כל השיעורים, מקשיבה בבי"ס, ציונים טובים. בבית תמיד עזרתי, עוד מגיל קטן. כשאחי הצעיר נולד הייתי בת 12, ועד כיתה י"ב הייתי ממש בייביסיטר סביב השעון. למה להפך ? כי יש המון דברים שההורים שלי עשו שאני מאוד לא רוצה לראות את עצמי עושה לילדים שלי. זה לא שהתעללו בי ובאחים שלי, אבל פשוט הייתה לי (ואני מניחה שגם להם) ילדות לא מאושרת במיוחד.

 

[רוני של יובל ומאיה]

אוי, איזו ילדה שאני הייתי... ../images/Emo5.gif

יש לי סיפור דומה לשלך: כשהייתי ילדה, לא זוכרת בדיוק איזה גיל אבל משהו כמו 8 או 9, החלטתי ללכת לחברה שלי בערב כשכבר היה מאוחר וזמן להתארגן לאכול ולישון. אמא שלי כמובן אמרה שבשום אופן... אני הלכתי בכ"ז, ולא אמרתי לאפ'חד. כשאמא של החברה כבר גירשה אותי משם בכוח (גם הם היו צריכים לישון

) חזרתי הביתה. אמא שלי עמדה מחוץ לבית ומיד תפסה אותי והכניסה אותי הביתה. אני לא זוכרת בכי - זוכרת שכעסה עליי מאוד, ואיימה שכדאי לי מאוד להכנס הביתה כי השוטר שמחפש אותי בחוץ תיכף יבוא. שקשקתי מפחד.... ונכנסתי ישר למיטה. כנערה הייתי איומה ונוראית, הסתובבתי ברחובות כל היום יחפה, הברזתי מביה"ס, עישנתי, שתיתי... כמעט עפתי מהתיכון בכיתה י' כי כל התעודה שלי היתה מלאה שליליים... קיללתי מורות... הסתובבתי עם בחורים... הייתי ממש זוועה. אני חוששת שההורים שלי כמעט הרימו ידיים. סיימתי תיכון עם ממוצע קקה, אבל סיימתי. הצבא יישר אותי קצת, ולאחריו פגשתי חבר ועברנו לגור בת"א ביחד (העיר הגדולה קרצה לנו

). שנה גרנו ביחד. ההורים שלי שקשקו שלא אסתדר, שאבוא להתחנן לכסף, אבל הוכחתי את עצמי

עבדתי, הסתדרתי, היה בסדר. שנה לאחר מכן נסעתי לניו יורק והתחלתי ללמוד, לעבוד, לחיות... עצמאית לגמרי. אני חושבת שזה היה המפנה בחיים שלי - היציאה לעצמאות מוחלטת, לא להיות תלויה בהורים שלי, ובעיקר להוכיח לאבא שלי שאני יכולה. שאני לא חוזרת להתחנן לכסף או לגור אצלם, שאני לא פותחת אוברדראפטים בבנק... אני חושבת שמאז שיצאתי מהבית שלהם, אבא שלי פיתח כלפיי הערכה שלא היתה בו קודם. הוא לא האמין בי, ואני הוכחתי לו שהוא טעה. סיימתי תואר ראשון בהצטיינות יתרה. עוד מפנה ושינוי עצום מהתלמידה הנוראית שהייתי בתיכון. לא רוצה לחשוב מה יהיה לי עם הבנות שלי בגיל ההתבגרות... אני כבר רואה אצל יובל ניצנים לאופי שכל כך דומה לאופי שלי... מפחדת מזה נורא ומקווה שאוכל להתמודד עם זה טוב יותר מאשר הוריי התמודדו איתי.