אלומת האור
New member
מועקה כבדה, דיכאון עמוק אולי ט'
והיום גיליתי גם שנפח הריאות שלי קטן, וככל הנראה זה מעודף המשקל שלוחץ עליהן. נהדר.
ואיילה והדיאטנית ואפילו העו"סית נוטות שלא לתת לי אישור לניתוח, כי צריך תמיכה ואין לי שום תמיכה (מה שנכון) וכי יש לי נטייה לפגיעה עצמית ואני יכולה לעשות בולמוס ולמות מחסימת מעיים. אז מה יהיה. מה יהיה. מה יהיה. הן צודקות, אבל עדיין זה הדבר היחיד שנותן לי תקווה. אורלי שאלה אותי אם יש משהו שאני לא עושה בגלל שאני שמנה ואין הכוונה למשהו פיזי אלא למשהו יותר פסיכולוגי כמו זוגיות, חברה, טיולים וכו'. לקחתי שבוע לחשוב על זה והתשובה שלי הייתה שלילית. אילו רציתי זוגיות זו כנראה הייתה סיבה מספיק טובה. אילו עניינו אותי בגדים יפים, יציאות ובילויים, אולי זה. אבל יש לי בגדים יפים גם ככה, ובילויים לא מעניינים אותי. נכון שהייתי שמחה שיהיו לי עוד אופציות לרכישת בגדים ולא רק אוהלים, אבל האוהלים שלי יפים, זו לא סיבה לעשות ניתוח. וטיולים גם ככה אני לא יכולה (לא רוצה לפרט). וגם בתור שמנה היו לי בני זוג. אמנם לא שמנה כמו היום, היום זה השיא של כל הזמנים ובשום פנים ואופן אי אפשר למצוא בן זוג בצורה כזאת אמורפית, אבל אני ממש לא רוצה. לא רוצה את כאב הראש הזה. ושום דבר לא חשוב לי מלבד יכולת ללכת. יכולת לנשום. להעיף לקיבינימט לפחות חצי מהכדורים שלי וחצי מהמחלות שלי. אבל אני יודעת ששום דבר אחר לא ישתנה, ואולי המשקל שירד אפילו יחמיר את הדיכאון שלי, כי אפילו שזו פסיכולוגיה בגרוש יש לשומן שלי תפקיד פסיכולוגי. הוא מבודד אותי ומגן עליי מהעולם הרע שבחוץ. ומגברים בעיקר. הוא תירוץ מספיק טוב ללא לעשות דברים. אבל הוא גומר אותי. הוא גומר אותי ואני לא מסוגלת לגמור אותו, לחסל אותו. אני הולכת ודועכת ומסתגרת ואין לי חשק וסבלנות לתקשר עם אנשים. גם לא דרך המייל. השח"ע כתב לי שאנחנו מורידים את המחיר ושאני צריכה ללכת שוב לתלות מודעות במכללה ליד הבית שלי, אבל אין לי עכשיו מדריכה ואין לי עם מי ללכת לתלות, ובכלל, נמאס לי להתעסק עם זה כבר.
בשביל מה. בשביל מה בכלל לקום בבוקר. כאבי הגב שלי הורגים אותי ממש. חדים ומשוננים כלהב בלהבה. לא יכולה להתהפך במיטה מרוב כאבים. נחנקת בלי ה-CPAP ואין לי כוח להמשיך את הטיפול בנושא - בדיקת עוד חברה, רכישה, התאמה, הגשת מסמכים להחזרים. אין לי כוח להתעסק יותר עם כלום. אין לי כוח לפתוח את ספר הלימוד. אין לי כוח לסיים את החובות שלי לעבודה המוגנת. אין לי כוח לעמוד לבשל, אז אני אוכלת זבאלה פחות או יותר (סליחה אלוהים, סליחה אימא ואבא). וקונה אצל ידידי הדרוזי אוכל שיכול להספיק לשלושה ימים וגומרת הכול תוך שלוש שעות בערך. נחנקת, ממתינה שירד קצת, ושוב. איזה גועל נפש שרק הריגושים האלה מחזיקים אותי. אוכל.
ואיילה. בכל פעם שאני מתעוררת מהשינה, בין אם מסויטת ובין אם לאו, אני נזכרת שאיילה... (לא יכולה לכתוב את זה אפילו) ואז גוש של חנק מבכי מטפס לי בגרון ונשאר שם. הגעגועים לד' שמילאה אצלי את הפונקציה הזאת ונטשה אותי באכזריות מסיבה שאינה ברורה לי. אין לי אימא. אני רוצה אימא. יש לי בור אדיר בנשמה שלי שאף אחד לא יכול למלא. רק בתכנית OA הצלחתי להתמודד עם זה. לא תמיד בהצלחה, אבל הרגשתי יותר טוב. עד שאנשים שם אמרו לי שאני יותר מדיי בשבילם, שאקח את הסרטים הטורקיים שלי למקום אחר, והתחילו באופן שיטתי להתעלם ממני כאילו אני אוויר. זה כואב. זה פוגע. הייתי חלק מהם, הם היו המשפחה שלי, וככל שהלכתי ודעכתי במקום לעזור הם התרחקו. לא שקשה לי להבין אותם, הדיכאון שלי באמת מושך אנשים למטה. אולי גם כל הסיפורים שלי על האשפוזים ועל הפגיעה העצמית. לא קל לאנשים, שגם הם בעצמם חולים אחרת לא היו שם, להכיל אחת כמוני.
ואני דווקא מצחיקה מאוד לפעמים. היום בבדיקה השכבתי את הטכנאיות מצחוק עם השטויות שלי. אני יודעת שיש לי את הצד הזה, שלא רבים מכירים, אבל כשמכירים נהנים ממנו ומתאהבים בו די בקלות. בתקופה האחרונה זה לא קורה הרבה, וכשזה כן קורה אני באמת שמחה. לחמש דקות בערך. גם מתוך הכאב הכי גדול יכולתי לראות נקודות של הומור, אבל לא תמיד יש לי כוח להיתלות בהן ולהרגיש אותן.
ואני צריכה לתלות מודעות ואין לי טיפת כוח וחשק ללכת לבד. ואני לא יכולה לנצל את אסתר שתבוא אתי לשם אחרי ש"זרקתי" אותה, אפילו שרונית אמרה לי שזה בהחלט אפשרי. איך אני יכולה לעשות לה את זה? גם איזו צורה תהיה לפגישה כזאת, על מה נדבר כל הדרך? היא רק תגרום לי ל"רגשי" וממש לא בא לי על זה. אני יודעת שמה שהיה היה בגללה ולא בגללי, אבל עדיין מרגישה אשמה ובושה ולא יודעת איך אוכל להסתכל לה בפנים.
וכואבים לי השרירים מהתרופה נגד כולסטרול. אני דווקא לא רוצה למות עכשיו, באופן מפתיע. גם לא לפצוע את עצמי. תודה לאל, מאז שאיילה העלתה לי את המינון של הלמוג'ין הדחפים ירדו פלאים. ועדיין. אני מרגישה כל כך לא טוב, כאילו אני הולכת להיגמר. אפילו לנשום אני לא מצליחה כמו שצריך עד הסוף והנה גיליתי למה. ואני לא יודעת מה אני אעשה אם לא יאשרו לי את הניתוח. אני יכולה למות תוך שנה-שנתיים מכל המחלות או אפילו מאחת מהן. אני לא בת 50+ שעוד אפשר להבין איכשהו איך לקתה במחלה כלשהי. אני אפילו לא בת 40. והBMI שלי מזעזע. מזעזע. ודווקא כשאני לא רוצה למות אני אמות?? כאילו מישהו שואל אותי.
ועם כל זאת אני לא מסוגלת להתמיד בשום תכנית אוכל. הנכונות שהייתה לי אתמול התפוגגה ונותר רק הפחד. והרעב התמידי הזה שאני מתקשה לפענח אם הוא גופני או נפשי. נפשי הוא תמיד, אבל גופני לא, ואני מתקשה להבחין. ואת הרעב הנפשי שלי אף אחד או שום דבר לא יכול להשביע. אני ממלאת אותו באוכל ובאיילה וזה מסוכן מסוכן מסוכן.
והסתיו הזה והחורף שצפוי בעקבותיו. איכס. שונאת את זה. שונאת.
אני רעבה.
והיום גיליתי גם שנפח הריאות שלי קטן, וככל הנראה זה מעודף המשקל שלוחץ עליהן. נהדר.
ואיילה והדיאטנית ואפילו העו"סית נוטות שלא לתת לי אישור לניתוח, כי צריך תמיכה ואין לי שום תמיכה (מה שנכון) וכי יש לי נטייה לפגיעה עצמית ואני יכולה לעשות בולמוס ולמות מחסימת מעיים. אז מה יהיה. מה יהיה. מה יהיה. הן צודקות, אבל עדיין זה הדבר היחיד שנותן לי תקווה. אורלי שאלה אותי אם יש משהו שאני לא עושה בגלל שאני שמנה ואין הכוונה למשהו פיזי אלא למשהו יותר פסיכולוגי כמו זוגיות, חברה, טיולים וכו'. לקחתי שבוע לחשוב על זה והתשובה שלי הייתה שלילית. אילו רציתי זוגיות זו כנראה הייתה סיבה מספיק טובה. אילו עניינו אותי בגדים יפים, יציאות ובילויים, אולי זה. אבל יש לי בגדים יפים גם ככה, ובילויים לא מעניינים אותי. נכון שהייתי שמחה שיהיו לי עוד אופציות לרכישת בגדים ולא רק אוהלים, אבל האוהלים שלי יפים, זו לא סיבה לעשות ניתוח. וטיולים גם ככה אני לא יכולה (לא רוצה לפרט). וגם בתור שמנה היו לי בני זוג. אמנם לא שמנה כמו היום, היום זה השיא של כל הזמנים ובשום פנים ואופן אי אפשר למצוא בן זוג בצורה כזאת אמורפית, אבל אני ממש לא רוצה. לא רוצה את כאב הראש הזה. ושום דבר לא חשוב לי מלבד יכולת ללכת. יכולת לנשום. להעיף לקיבינימט לפחות חצי מהכדורים שלי וחצי מהמחלות שלי. אבל אני יודעת ששום דבר אחר לא ישתנה, ואולי המשקל שירד אפילו יחמיר את הדיכאון שלי, כי אפילו שזו פסיכולוגיה בגרוש יש לשומן שלי תפקיד פסיכולוגי. הוא מבודד אותי ומגן עליי מהעולם הרע שבחוץ. ומגברים בעיקר. הוא תירוץ מספיק טוב ללא לעשות דברים. אבל הוא גומר אותי. הוא גומר אותי ואני לא מסוגלת לגמור אותו, לחסל אותו. אני הולכת ודועכת ומסתגרת ואין לי חשק וסבלנות לתקשר עם אנשים. גם לא דרך המייל. השח"ע כתב לי שאנחנו מורידים את המחיר ושאני צריכה ללכת שוב לתלות מודעות במכללה ליד הבית שלי, אבל אין לי עכשיו מדריכה ואין לי עם מי ללכת לתלות, ובכלל, נמאס לי להתעסק עם זה כבר.
בשביל מה. בשביל מה בכלל לקום בבוקר. כאבי הגב שלי הורגים אותי ממש. חדים ומשוננים כלהב בלהבה. לא יכולה להתהפך במיטה מרוב כאבים. נחנקת בלי ה-CPAP ואין לי כוח להמשיך את הטיפול בנושא - בדיקת עוד חברה, רכישה, התאמה, הגשת מסמכים להחזרים. אין לי כוח להתעסק יותר עם כלום. אין לי כוח לפתוח את ספר הלימוד. אין לי כוח לסיים את החובות שלי לעבודה המוגנת. אין לי כוח לעמוד לבשל, אז אני אוכלת זבאלה פחות או יותר (סליחה אלוהים, סליחה אימא ואבא). וקונה אצל ידידי הדרוזי אוכל שיכול להספיק לשלושה ימים וגומרת הכול תוך שלוש שעות בערך. נחנקת, ממתינה שירד קצת, ושוב. איזה גועל נפש שרק הריגושים האלה מחזיקים אותי. אוכל.
ואיילה. בכל פעם שאני מתעוררת מהשינה, בין אם מסויטת ובין אם לאו, אני נזכרת שאיילה... (לא יכולה לכתוב את זה אפילו) ואז גוש של חנק מבכי מטפס לי בגרון ונשאר שם. הגעגועים לד' שמילאה אצלי את הפונקציה הזאת ונטשה אותי באכזריות מסיבה שאינה ברורה לי. אין לי אימא. אני רוצה אימא. יש לי בור אדיר בנשמה שלי שאף אחד לא יכול למלא. רק בתכנית OA הצלחתי להתמודד עם זה. לא תמיד בהצלחה, אבל הרגשתי יותר טוב. עד שאנשים שם אמרו לי שאני יותר מדיי בשבילם, שאקח את הסרטים הטורקיים שלי למקום אחר, והתחילו באופן שיטתי להתעלם ממני כאילו אני אוויר. זה כואב. זה פוגע. הייתי חלק מהם, הם היו המשפחה שלי, וככל שהלכתי ודעכתי במקום לעזור הם התרחקו. לא שקשה לי להבין אותם, הדיכאון שלי באמת מושך אנשים למטה. אולי גם כל הסיפורים שלי על האשפוזים ועל הפגיעה העצמית. לא קל לאנשים, שגם הם בעצמם חולים אחרת לא היו שם, להכיל אחת כמוני.
ואני דווקא מצחיקה מאוד לפעמים. היום בבדיקה השכבתי את הטכנאיות מצחוק עם השטויות שלי. אני יודעת שיש לי את הצד הזה, שלא רבים מכירים, אבל כשמכירים נהנים ממנו ומתאהבים בו די בקלות. בתקופה האחרונה זה לא קורה הרבה, וכשזה כן קורה אני באמת שמחה. לחמש דקות בערך. גם מתוך הכאב הכי גדול יכולתי לראות נקודות של הומור, אבל לא תמיד יש לי כוח להיתלות בהן ולהרגיש אותן.
ואני צריכה לתלות מודעות ואין לי טיפת כוח וחשק ללכת לבד. ואני לא יכולה לנצל את אסתר שתבוא אתי לשם אחרי ש"זרקתי" אותה, אפילו שרונית אמרה לי שזה בהחלט אפשרי. איך אני יכולה לעשות לה את זה? גם איזו צורה תהיה לפגישה כזאת, על מה נדבר כל הדרך? היא רק תגרום לי ל"רגשי" וממש לא בא לי על זה. אני יודעת שמה שהיה היה בגללה ולא בגללי, אבל עדיין מרגישה אשמה ובושה ולא יודעת איך אוכל להסתכל לה בפנים.
וכואבים לי השרירים מהתרופה נגד כולסטרול. אני דווקא לא רוצה למות עכשיו, באופן מפתיע. גם לא לפצוע את עצמי. תודה לאל, מאז שאיילה העלתה לי את המינון של הלמוג'ין הדחפים ירדו פלאים. ועדיין. אני מרגישה כל כך לא טוב, כאילו אני הולכת להיגמר. אפילו לנשום אני לא מצליחה כמו שצריך עד הסוף והנה גיליתי למה. ואני לא יודעת מה אני אעשה אם לא יאשרו לי את הניתוח. אני יכולה למות תוך שנה-שנתיים מכל המחלות או אפילו מאחת מהן. אני לא בת 50+ שעוד אפשר להבין איכשהו איך לקתה במחלה כלשהי. אני אפילו לא בת 40. והBMI שלי מזעזע. מזעזע. ודווקא כשאני לא רוצה למות אני אמות?? כאילו מישהו שואל אותי.
ועם כל זאת אני לא מסוגלת להתמיד בשום תכנית אוכל. הנכונות שהייתה לי אתמול התפוגגה ונותר רק הפחד. והרעב התמידי הזה שאני מתקשה לפענח אם הוא גופני או נפשי. נפשי הוא תמיד, אבל גופני לא, ואני מתקשה להבחין. ואת הרעב הנפשי שלי אף אחד או שום דבר לא יכול להשביע. אני ממלאת אותו באוכל ובאיילה וזה מסוכן מסוכן מסוכן.
והסתיו הזה והחורף שצפוי בעקבותיו. איכס. שונאת את זה. שונאת.
אני רעבה.
