הנה הפחד שוב מזדחל לו (לא שהוא ממש עזב) ט'
שמחתי סוף סוף להיות בעבודה (המוגנת), אחרי המון זמן שלא. עשינו תכנית שיקום, והיו ממש מעט אנשים, אז היה לי שקט ודי נעים. בדרך הביתה התגנבה מועקה - הולכת לבד ברחוב, מתחיל להחשיך, נכנסת לחנות די יוקרתית שפעם הייתי קונה בה אינסוף בולמוסים, כדי לקנות ירקות וכל מיני דברים שחשובים לי. הולכת הביתה, ולבד. כל כך לבד. חשוך בבית והשותפה לא כאן. עוד מעט גם לא תהיה פה יותר בכלל. אין קופצים על הדירה משום מה (היא באמת מציאה, אני לא מבינה את זה) והחרדות הכלכליות שלי מתעצמות. ביומיום אני ממש מנסה לחסוך, אבל זה הולך ומכרסם.
המחשבות שלי לא טובות, אבל אני שמחה שנרשמתי ללימודים. מחר היה הדדליין להרשמה לפני שמשלמים קנס על איחור, ולא רציתי לפספס. זה נותן טעם לחיים. חברה שלי אושפזה שוב במחלקה סגורה וזה מפחיד אותי, כי היא נראית כל כך נורמטיווית, בחיים לא הייתם מרגישים כלום, מלאת שמחת חיים, והנה. ועוד חברה נסעה למיון כי רצתה להתאבד. וכל החבר'ה מהאשפוז יום, איפה שהייתי. גם שם מישהי ניסתה להתאבד. אלוהים, מה נסגר עם כולם... אני פוחדת מכך שגם לי יש מחשבות כאלה. אני פוחדת מאיבוד שליטה, אני פוחדת מהזדקקות, ואני זקוקה כל כך.
זקוקה נואשות לאיילה. אני אפילו לא יודעת להסביר למה. טוב לי יותר בימים שהיא לא שם, אבל לדעת שהיא שם מבלי לראות אותה - זה אוכל אותי, זה גומר אותי מבפנים. המתח הזה. הריב הזה על תשומת הלב שלה. הצורך שלי בהכלה שלה. השחזור - מה זה כשלא מבינים אותך עד הסוף. מבחן אחרי מבחן היא משתדלת לצלוח, את רובם עוברת בהצטיינות, חוץ משניים שממש קשה לי איתם. קשה לי.
ואני כבר חושבת על מחר. היא תענה לטלפון או לא. היא תהיה שם או לא. יהיה לה זמן בשבילי או לא. אני אצטרך לפגוע בעצמי או לא. היא תראה אותי או לא. זה כל כך מתיש. ואני זקוקה להמון זמן בשביל ללמוד, יש לי מטלות, יש לי מבחן. הפחד גומר אותי, עושה בי שמות. הלוואי שיכולתי לוותר על זה. על הסבל הזה שכרוך בחוסר הוודאות. הסבל שכרוך בקושי להשלים עם המציאות, והמציאות היא שאין לי אימא ומעולם לא הייתה לי, גם כשחיה. ולא תוכל להיות לי. הפחד הזה. לא יכולה שאימא שלי תמות שוב. פעם אחת היא מתה לי בידיים, עשר שנים חלפו מאז. אני לא יכולה יותר שימותו. שיעזבו. וכולם עוזבים. ומתים. וגם היא תעזוב. מתישהו היא תעזוב. ובכל פעם אני עוברת מחדש את הטראומה הזאת של כן תקבל לא תקבל, אני עוברת את זה כמו טראומה, כמו לבוא להוספיס ולמצוא את אימא שלי ספק מתה ספק חיה ולא להבין מה אני רואה ולהמשיך לדבר אליה כשבעצם נשמתה כבר פרחה והיא רק נראית כאן והיא כבר לא... ואני לא יכולה לקבל את זה... לא יכולה להשלים עם זה, אימא שלי התותחית, הג'דאית, מלאת החיים והנמרצת, ופתאום בא הסרטן וטרף הכול. אני לא יכולה להתמודד עם זה. אני לא ערוכה לזה. בחלומות הכי גרועים שלי לא ראיתי את זה בא. אני לא יכולה שהיא תלך לי. אני רוצה חיבוק. חיבוק אני רוצה. זה מה שאני רוצה. והיא מסתכלת לי בעיניים עמוק עמוק והיא מנסה להתקרב למרות שהיא לא מסוגלת להבין ולתפוס משהו כל כך בסיסי בעבר שלי, וזה מכאיב כל כך. אני כל כך זקוקה לתיקוף, אני נחנקת.
מים ממלאים את ריאותיי במקום אוויר. רעד ודם. אני לא יודעת מה יש לי פתאום, מה היה לי. שמישהו יחזיק אותי. כלפי חוץ לא קורה שום דבר. אומרים לי שאני נראית נפלא ומי מאמין שיש לי הפרעה נפשית קשה ושאין לי חברים בכלל כי אני הודפת את כולם.
יודעים מה הפנטזיה שלי? אני רוצה לצרוח. פעם אחת לצרוח. להשתולל, לקרוע, לשבור, להכאיב (מטפורית), להטיח את עצמי על משהו, לצרוח במקום לקפוא, לשתוק, להפנים, להרוס את עצמי בשקט. פעם אחת להתפרע עד שייקחו אותי לקשירה. פעם אחת לצרוח את הכאב הזה החוצה. אני מנסה כל כך לתעל אותו בדרכים שפויות או לא שפויות אבל לא נורא מזיקות כמו פגיעה עצמית ובולמוסים, סימום עם כדורים שמותר לי לקחת, שינה. אבל פעם אחת הייתי רוצה פשוט להשתגע ולשפוך את הכול החוצה, להקיא הכול לכל הרוחות ואז לנשום סוף סוף אוויר נקי ולהתחיל לחיות.
