מורכבות קצת אחרת
יצאה לי מגילה הפעם. טוב, מזמן לא סיפרתי מה קורה... למי שלא מכיר את הסיפור שלנו: נישואים שניים של שנינו, באוסטרליה. ביחד ארבע שנים וחצי. לו - שתי בנות מנישואים קודמים: 19 ו-24. לנו - בת אחת (2.5) ואחת בדרך,
תגיע עוד חודשיים בתקווה. עם הבנות שלו היתה לי דרך ארוכה ולא פשוטה. עם הקטנה התהליך היה יותר אינטנסיבי כי היא גרה איתנו בהתחלה (עברה לאמא שלה לתקופה קצרה ובסוף חזרה אלינו עד היום). אחד המאבקים שלי בעניין הבנות (ובעיקר הקטנה) נסב סביב עצמאות. באופן כללי, לי יש ציפיות עצמאות הרבה יותר גבוהות מאשר לו. חלק מזה הוא הבדל תרבותי (נוער ישראלי הרבה יותר עצמאי מנוער אוסטרלי). חלק מזה הוא השפעה של האמא של הבנות (אישה שהתרחקה מעצמאות כמו מאש. היום, למשל, מעל גיל 40, היא גרה אצל ההורים, למרות שהיא עובדת). בכל אופן, אני דחפתי לעודד ולדרוש עצמאות, בעלי הרגיש מחוייב לגונן ולסייע, אבל הגענו לאיזה עמק-שווה. גם הבת שלו מצאה את שביל הזהב, ומצד אחד היא מפתחת עצמאות (היא לומדת באוניברסיטה, עובדת, מתנייעת לבד בעיר), ומצד שני - נשענת עלינו במידה שמקובלת עלינו (גרה אצלנו, מדי פעם מקפיצים אותה לעבודה או לחבר, אבל תמיד יש לה אלטרנטיבה של תחבורה ציבורית). אז הכל סבבה. אלא מאי? לבת הזו יש גם חבר. ולהורים שלו יש תפיסה אחרת לגמרי של עצמאות. בגיל 21 (שלו), הם עדיין די מגוננים. אמנם, הוא לרוב חייב להשתמש בתחבורה ציבורית כדי להסתובב בעיר, אבל בהרבה דברים אחרים - הם מרגישים שזו היא זכותם וחובתם להתערב ולעשות. לפני כשנה הם הודיעו לנו שהם התארסו - הם ביחד כשנתיים. אחרי ההלם הראשוני (שלנו), ביררנו למתי מתוכננת החתונה ונרגענו - רק אחרי שהיא תגמור את התואר (עוד 3 שנים). אחרי שבועיים הגיע אלינו המסר מההורים שלו שהם ישמחו לחלוק איתנו את הוצאות מסיבת האירוסין.
אנחנו לא הבנו למה בכלל צריך מסיבת אירוסין. אמא שלו לקחה פיקוד על כל עניין קיום המסיבה (הבת של בעלי בכלל לא חשבה על מסיבה כזו מלכתחילה, בטח לא ברמה של אירוע באולם), ואז על תכנון כל הפרטים - כולל קייטרינג וכו'. המתנה שלנו לאירוסין היתה כרטיס טיסה לזוג הצעיר לניו-זילנד, כדי שיחוו משהו קצת יותר מבוגר מנסיעה משותפת לסופשבוע. המטרה היתה לתת להם משהו משמעותי לחסוך לקראתו, לתכנן משהו ביחד, וגם לבלות ביחד זמן לא במסגרת של יומיום מוגן עם אבא ואמא. זה קצת כמו לקנות למישהו טיול לסיני, או ליוון - רק עם פחות סיכונים והבדלים בין הארצות. אמא שלו התערבה בכמה שיותר פרטים - היא קנתה להם את הציוד לקחת לטיול (כולל בקבוקים קטנים של שמפו לקחת על המטוס...). היא ניסתה בכל כוחה לכפות עליהם לו"ז של טיול, עם אתרים ומקומות לבקר. אני ממש גאה בבת שלו שעמדה על שלה - היא טיפוס מאד מרצה, אז שמחתי לראות אותה מתעקשת על מה שחשוב לה לשם שינוי. בטיול עצמו - לא ממש היתה להם הפסקה ממנה. היא הסיעה אותם לשדה התעופה (שעה וחצי נסיעה ברכבת, שמביאה אותם ישירות לטרמינל). היא התקשרה אליהם לסלולרי הניו-זילנדי כל יום. אנחנו התקשרנו אליהם פעמיים. פעם אחת החזרנו צילצול, ופעם שניה כשהם התארחו אצל קרובי-משפחה, אז דיברנו גם עם הקרובים. כשדיברנו איתם, הם שאלו אם נוכל לאסוף אותם כשהם חוזרים. אמרנו - בשמחה, נאסוף אתכם מתחנת הרכבת. כי בעינינו, בני 21 ו-19, שמרגישים בשלים להקים משפחה, צריכים להיות מסוגלים לתפוס רכבת יחידה בארץ מולדתם. (מדובר ברכבת מאד נוחה ונגישה, משהו כמו לתפוס רכבת מהטרמינל בבן גוריון ולהגיע איתה לבאר שבע). אחרי שיחה שלהם עם אמא שלו, הוחלט שהיא תאסוף אותם משדה התעופה. ~אנחה~ כנראה שזה חוק-שימור-הנאחס. לא הייתי צריכה להתמודד עם אקסית מתסכלת, שמנחילה ערכים שונים משלי, וחותרת תחת מאמצי, אז קיבלתי אותה בהפוכה עם המחותנת.
יצאה לי מגילה הפעם. טוב, מזמן לא סיפרתי מה קורה... למי שלא מכיר את הסיפור שלנו: נישואים שניים של שנינו, באוסטרליה. ביחד ארבע שנים וחצי. לו - שתי בנות מנישואים קודמים: 19 ו-24. לנו - בת אחת (2.5) ואחת בדרך,
