אוף איתך פינוקיו!!!!!
ה"אוף איתך" נאמר ממקום טוב ולא רע! אני ממש מתחברת למה שאת אומרת!
הקטע כתוב כסיפור לילדים, כן. הוא מיועד לנוער, הוא מיועד כדי שאותה הנערה או אותו הנער שיקראו אותו יחשבו, יבינו שהתרבות שמכתיבה לנו הכל היא לא באמת הכל! זה כתוב בצורת סיפור, כי אם אני אבוא ואתיף דברים זה לא יעזור.
אם רק היית ממשיכה לקרוא עד וכולל הקטע של המנהרה... שמעלה את החששות של הילדה. (את האמת לגבי זה הייתי רוצה לשמוע עוד חששות שעולים, כדי שאני אוכל להרחיב או לשכתב את הקטע להיות יותר אקטואלי ממה שאני מרגישה ויגע ביותר אנשים)
 
הנה העתקתי לך לפה קטע "קצר":
(הקטע מדבר על מפגש בין 3 בנות: ילדה, תום ונערה. בעצם שלושתן הן אותה הנערה - תום ב3 תקופות זמן (רוחני) בחיים שלה: הילדה, הלומדת (תום בסיפור), החונכת (מי שנקראת פה הנערה). ובעצם זוהי סיטואציה עליה תום, הלומדת, צופה בחלקית מהצד ואז מתערבבת בה ולומדת על עצמה.) בעצם זהו השיעור אליו היא מגיעה לאחר שקיבלה את ה"שיעורי בית" משלהבת.)
 
הנערה חיבקה את הילדה חזק, "ואיך את מרגישה עם מה שאת רואה פה במראה? כמה מזה הוא מה שהעיניים שלך רואות וכמה מזה הוא מה שהסביבה גורמת לך לראות?"
 
היא הביטה במראה לכיוונה של הנערה "אני בדרך כלל רואה מה שהאחרים רוצים שאני אראה"
 
"אז את רואה את עצמך זרה בביתך שלך"
 
"מה עושים כדי לראות אחרת? איך אני ארגיש דיירת בבית שלי?"
 
חיוך רחב עלה על פניה של הנערה. "יש מעבר למה שאנחנו רואים בעיניים, אנחנו לא רק גוף, יש בנו עוד מעבר" היא הביטה לכיוון מקום מסתורה של תום, "את רואה את הצופה שם מהצד?" היא הצביעה על תום. תום הסתכלה סביבה כדי לראות האם יש עוד דמות בבית אותה פספסה. "היא מביטה בנו מהצד ולומדת, בואי לכאן" היא פנתה לתום.
 
תום יצאה ממסתורה וקרבה לשתיהן. כשקרבה לילדה היא חיבקה אותה חיבוק חזק.
 
"יש לנו פה את תום ה'ילדה', תום ה'לומדת' ואני תום ה'חונכת'" הן התבוננו האחת בשניה במשך דקות ארוכות.
 
תום פנתה לילדה "יש בך כל כך הרבה טוב ורוך. וכל הטוב הזה קורן ממך החוצה, והוא רק מוסיף ליופי שלך. הוא לא רק פנימי הוא גם חיצוני" תום הניחה את ידה על כתפה של הילדה.
 
"תום" תום ה'חונכת' פנתה לתלמידה, "אם היו אומרים לך את זה עוד כשהיית ילדה, איך זה היה משפיע עליך? איך היית רואה את עצמך?"
 
הילדה הביטה בשתיהן וחיכתה לשמוע את תשובתה של תום. תום ניסתה למצוא תשובה לשאלה. מבטה נפל על הילדה עם העיניים הדומעות והפנים האדומות. "אני חושבת שזה לא היה משפיע" היא הסתובבה בחלל בית העץ, 'את צריכה להכיר גם את הבית הזה' המילים הדהדו בראשה 'הגוף שלך לא יכול להיות לך זר'. "זה כל כך מותמע בי, זה לא המשפחה, זה גם, זאת הסביבה, החברים, הטלויזיה, הנורמות שהחברה מכתיבה לנו… והכל, הכל משפיע!"
 
תום החונכת לקחה נשימה עמוקה ועצמה את עיניה. זיכרונות הילדה עלו אל מול עיניה, ההסתכלות בעיתונים, החיפוש אחר הלבוש הבא, המירוץ הבלתי נגמר אחר הדבר הבא שיסב לה אושר, המחשב, הבגדים, האוכל…
 
"זה הכל בגללי" הילדה החלה לבכות בשנית "זה בגללי, כי אני נותנת לכל הדברים האלו להשפיע עלי".
 
תום החונכת פקחה את עיניה והסתכלה על 2 הבנות האחרות מבלי להתערב.
 
"זה לא בגללך… סליחה זה כן" תום הביטה בדמותה של החונכת. פניה של החונכת ניראו רציניות אולם לא הביעו כל סימן להסכמה או אי הסכמה עם דבריה.
 
"זה כן בגללך, אבל… אין בזה רע."
 
"איך את יכולה להגיד שאין בזה רע? איך זה יכול להיות טוב?"
 
"כי זה נכון" תום סגרה את כף ידה על תליון האבן שאותו ענדה. "כי אם לא היית עושה את זה, לא היה לי מה ללמוד כרגע. אני לא יכולה להאשים אותך בזה. את חלק ממני, את החלק שבי שעדיין לא ידע, החלק שבי שפתח לי את הדלת ללמוד"
 
הילדה הביטה בהפתעה בפניה של תום "אז אני יכולה לטעות?"
 
"את יכולה, וכמה שיותר" קולה של תום החונכת נשמע מפינת החדר "ולא רק את" חיוך עלה על פניה כשהביטה בתום הלומדת "גם את, וגם אני" היא קמה לעברן של שתי הבנות "אנחנו בוחרים את השביל עליו נצעד, לפעמים השביל שאנחנו בוחרים בו הוא לא מה שרצינו, אבל העובדה שעלינו על שביל שכזה רק מלמדת אותנו. אנחנו לומדות ליפול ולעמוד על הרגליים, ובפעם הבאה, הנפילה לא תהיה קשה, או בכלל אולי היא לא תקרה."
