מחוברים פלוס...
מישהי/ו רואה? לאורלי וילנאי ילד מנישואים קודמים, לגיא מרוז 3 ילדים מנישואים קודמים.
ובפרקים האחרונים, הבן של גיא מתחתן, ואין תפקיד לאורלי. היא לא מרגישה שייכת או מוצאת את עצמה.
לא הזמינו אותה לצילומי משפחות, לא ביקשו ממנה ככה או אחרת כמו כל המשפחה.
ואז גיא אומר לבן שלו משו בסגנון "תדאגו לא לשכוח אותה, היא מאוד חשובה לי" ואז הילד אומר לו משו בסגנון:
קשה לנו לזכור כל הזמן, אנחנו מנסים אבל אל תעשו את העניין כולו רק קשור אליכם.
הבנים של בעלי אומנם צעירים (17, 12) אבל תמיד עולה בי השאלה מה המקום שלי בחייהם.
כי בעלי כמובן רואה בנו משפחה אחת גדולה, ויש לנו ילד קטן בן חצי שנה משותף, ואני אפילו תוהה מה יהיה
הקשר בינו לאחיו הגדולים.
אין לנו ריבים או ויכוחים, הכל על מי מנוחות, אבל לא באמת אני מרגישה שייכת לעולמם.
הבעל משתף אותי בהכל, בדילמות החינוכיות, בחוויות, אבל משו שם... לא באמת קורה.
אני תמיד מפחדת מהמחשבה שלקטן תהיה בר מצווה, או החתונה בבוא היום של הגדול...
אני גרה באותו ישוב עם הגרושה, והיא אין לה רצון אפילו לומר לי שלום כשחולפת על פניי. לעולם.
אני הייתי רוצה שלפחות נגיד שלום, אני תמיד אומרת, אבל אין סיכוי מצידה לשום קשר. היא ובעלי מתנהלים על מי מנוחות.
אני והיא לא נמצאים באותם אירועים של הישוב, או באותו מרחב, רק כי היא בורחת כשאני נמצאת. פשוט לא מוכנה.
ומה נעשה? בבוא היום לא נראה לי שאוזמן לחתונה אפילו
בעלי אומר שאין כזה סיכוי. שלא יקרה בכלל כזה דבר
ועוד רחוק היום... אבל... זה הכל שיקוף של המחשבה מה לי ולעולם שלהם באמת?
זה רק אני?
מישהי/ו רואה? לאורלי וילנאי ילד מנישואים קודמים, לגיא מרוז 3 ילדים מנישואים קודמים.
ובפרקים האחרונים, הבן של גיא מתחתן, ואין תפקיד לאורלי. היא לא מרגישה שייכת או מוצאת את עצמה.
לא הזמינו אותה לצילומי משפחות, לא ביקשו ממנה ככה או אחרת כמו כל המשפחה.
ואז גיא אומר לבן שלו משו בסגנון "תדאגו לא לשכוח אותה, היא מאוד חשובה לי" ואז הילד אומר לו משו בסגנון:
קשה לנו לזכור כל הזמן, אנחנו מנסים אבל אל תעשו את העניין כולו רק קשור אליכם.
הבנים של בעלי אומנם צעירים (17, 12) אבל תמיד עולה בי השאלה מה המקום שלי בחייהם.
כי בעלי כמובן רואה בנו משפחה אחת גדולה, ויש לנו ילד קטן בן חצי שנה משותף, ואני אפילו תוהה מה יהיה
הקשר בינו לאחיו הגדולים.
אין לנו ריבים או ויכוחים, הכל על מי מנוחות, אבל לא באמת אני מרגישה שייכת לעולמם.
הבעל משתף אותי בהכל, בדילמות החינוכיות, בחוויות, אבל משו שם... לא באמת קורה.
אני תמיד מפחדת מהמחשבה שלקטן תהיה בר מצווה, או החתונה בבוא היום של הגדול...
אני גרה באותו ישוב עם הגרושה, והיא אין לה רצון אפילו לומר לי שלום כשחולפת על פניי. לעולם.
אני הייתי רוצה שלפחות נגיד שלום, אני תמיד אומרת, אבל אין סיכוי מצידה לשום קשר. היא ובעלי מתנהלים על מי מנוחות.
אני והיא לא נמצאים באותם אירועים של הישוב, או באותו מרחב, רק כי היא בורחת כשאני נמצאת. פשוט לא מוכנה.
ומה נעשה? בבוא היום לא נראה לי שאוזמן לחתונה אפילו
בעלי אומר שאין כזה סיכוי. שלא יקרה בכלל כזה דברועוד רחוק היום... אבל... זה הכל שיקוף של המחשבה מה לי ולעולם שלהם באמת?
זה רק אני?
