מחוברים פלוס...

[מיצה נבים]

אם ניפגש ברחוב נגיד שלום אחת לשנייה,

וזה כבר קרה.
בחתונות של הילדים אני אשב בקהל מן הסתם כי אני לא אמא שלהם ורק לה ולאבא שלהם יש את הכבוד לעמוד בחופות שלהם, זה נראה לי הגיוני.
אבל עוד חזון למועד,
הגדולה רק בת 13 ונראה לי שיש עוד זמן לחתונות... אבל זה מה שנראה לי שיהיה.
בר מצווש לעומת זאת ממש מעבר לפינה, ושם אני מניחה שאהיה שותפה לחגיגה אבל שוב, לאמא שלהם יש את המקום שלה ואני לא מתכוונת לתפוס לה אותו.

 

[poly1982]

יש הבדל גדול לדעתי

בין לא לעמוד מתחת לחופה לבין לא להיות מוזמנת לחתונה של בנך החורג...
הערה מקדימה - אני לא רואה בכלל טלוויזיה ככה שאין לי מושג איך נראית הסדרה הזו. מתייחסת רק למה שכתבת על עצמך ועל ילדיו של בן זוגך.
קודם כל, אני חושבת שהכל תלוי בסוג ובאיכות הקשר עם הילדים ה״חורגים״ (שונאת את המילה הזו). אולי זה מורכב יותר כשמדובר בבני המין הנגדי. אם אתם לא קרובים במיוחד, טבעי שלא תקחי חלק פעיל באירוע ואין סיבה להיעלב מכך.
אבל לא להיות מוזמנת?! כאן בארץ, כשמזמינים לחתונה כל מיני קרובים מדרגה חמישית שלא ראית עשר שנים בערך - זה כבר לא לעניין לטעמי. הגרושה של בן זוגך תצטרך פשוט להתגבר על עצמה ליום אחד.
ואם כבר מפנטזים קדימה: אני באמת רוצה להאמין שאצלנו יהיה לי סוג של תפקיד באירוע כזה (יש עוד זמן, היא רק בת 14). גם כי כבר עכשיו יש לי תפקיד (ואני אפילו אעז ואומר: תפקיד חשוב) בחיים של הבת של בן זוגי, ואנחנו באמת מאוד קרובות. וגם כי היו כבר ״תקדימים״: הילדה העדיפה טיול בת מצווש על פני מסיבה, אז נסענו היא, אבא שלה ואני לפריז ואחכ לברלין לבקר את אחי שגר שם. את האירוע הקטן שעשינו בסוף למשפחה - אני ואמא שלי אירגנו, ואמא שלי היתה הסבתא ש״נאמה״ (למרות שהסבתא הביולוגית - אימו של בן זוגי - בחיים, היא פשוט לא מעורבת כ״כ). כך שנראה לי שאלא אם משהו ישתבש מאוד בדרך, לא סביר שלא אהיה מעורבת בדרך זו או אחרת בחתונה שלה. אני לא יודעת אם יתנו לי לעמוד מתחת לחופה, ואם כן - אראה בזה זכות גדולה, לא טריוויאלי בכלל וזה מאוד מאוד ירגש אותי. אבל אני כן מקווה שהיא תרגיש שהיא רוצה לכלול אותי בצילומי המשפחה. אחרי הכל אנחנו באמת משפחה...