נרקיס בת42
New member
מחפשת איזה פתרון למצוקה שלי
אני בת 44 נשואה ואם לבן בן 24 . לכאורה, יש לי חיים נוחים. אני עובדת משרה חלקית, מתי ואיך שנוח לי, ולא זקוקה לעבודה כפרנסה עיקרית.בעלי מפרנס עיקרי ועם זה אין לו בעיה. נמצאת הרבה בבית, משתדלת לאמץ תחביבים ולהנות. אבל זה הכל "לכאורה". בפועל, הבן שלי המתגורר בבית ובעלי, בעלי אופי דומיננטי ומהירי חימה, שניהם כמו תרנגולי קרב. יש בינהם עימותים קשים על רקע רצונו של בעלי לשלוט בחיי הבן. יש לציין כי הבן אינו מסוגל כרגע לעצמאות כלכלית ועל כן לא יכולה לדרוש ממנו שיצא מהבית. גם כשהם מדברים, הם עוקצים זה את זה ואותי זה ממש מטריף ומוציא מהשלווה. אני זקוקה לבית הרמוני ורגוע כדי להרגיש טוב והם לא מסוגלים להבין את זה כי יש בהם חוסר רגישות וכשהם מתחממים, זה פשוט נורא. חוסר כבוד הדדי וצעקות. לאחרונה, בשל מצוקה נפשית אמיתית התחלתי לשקול אפילו עזיבה, למרות שזה עלול לפגוע בי כלכלית, ואני מחפשת איזה פתרון לחיים שלווים. אין טעם ליעץ לי טיפול משפחתי, כי שניהם בטוחים שהם בסדר גמור שזה אולי כשהם לא מתגוררים יחד. לאחרונה, בני היה בטיול לתקופה של חודשיים, ואין לתאר את תחושת השלווה שהרגשתי כי אני חוששת מעימותים ועל כן לא קרובה לבעלי וחיה בפינה שלי בשקט. התחלתי לשקול אפילו מגורים בבית אחר, תמורת איזו עזרה בבית. רק שיהיה לי שקט ושלא אפחד לחזור הביתה כששניהם בבית, לתוך סיר לחץ של צרחות. הם לא מודעים לתחושות שלי, שניהם מכל צד בעלי אגו גברי מטופש, כל אחד רוצה להגיד את המילה האחרונה, ואני תמיד מרגישה בין הפטיש לסדן. איך באמת אוכל לצאת מהבית, בלי לפגוע בעצמי ובזכויותי? האם רעיון של מגורים בבית אחר תמורת עזרה או תמיכה יכולים לבוא בחשבון? ואיך מבצעים את זה? מרגישה שזה ממש פוגע בבריאותי לשהות איתם באותו בית! אנא דעתכם המלומדת.
אני בת 44 נשואה ואם לבן בן 24 . לכאורה, יש לי חיים נוחים. אני עובדת משרה חלקית, מתי ואיך שנוח לי, ולא זקוקה לעבודה כפרנסה עיקרית.בעלי מפרנס עיקרי ועם זה אין לו בעיה. נמצאת הרבה בבית, משתדלת לאמץ תחביבים ולהנות. אבל זה הכל "לכאורה". בפועל, הבן שלי המתגורר בבית ובעלי, בעלי אופי דומיננטי ומהירי חימה, שניהם כמו תרנגולי קרב. יש בינהם עימותים קשים על רקע רצונו של בעלי לשלוט בחיי הבן. יש לציין כי הבן אינו מסוגל כרגע לעצמאות כלכלית ועל כן לא יכולה לדרוש ממנו שיצא מהבית. גם כשהם מדברים, הם עוקצים זה את זה ואותי זה ממש מטריף ומוציא מהשלווה. אני זקוקה לבית הרמוני ורגוע כדי להרגיש טוב והם לא מסוגלים להבין את זה כי יש בהם חוסר רגישות וכשהם מתחממים, זה פשוט נורא. חוסר כבוד הדדי וצעקות. לאחרונה, בשל מצוקה נפשית אמיתית התחלתי לשקול אפילו עזיבה, למרות שזה עלול לפגוע בי כלכלית, ואני מחפשת איזה פתרון לחיים שלווים. אין טעם ליעץ לי טיפול משפחתי, כי שניהם בטוחים שהם בסדר גמור שזה אולי כשהם לא מתגוררים יחד. לאחרונה, בני היה בטיול לתקופה של חודשיים, ואין לתאר את תחושת השלווה שהרגשתי כי אני חוששת מעימותים ועל כן לא קרובה לבעלי וחיה בפינה שלי בשקט. התחלתי לשקול אפילו מגורים בבית אחר, תמורת איזו עזרה בבית. רק שיהיה לי שקט ושלא אפחד לחזור הביתה כששניהם בבית, לתוך סיר לחץ של צרחות. הם לא מודעים לתחושות שלי, שניהם מכל צד בעלי אגו גברי מטופש, כל אחד רוצה להגיד את המילה האחרונה, ואני תמיד מרגישה בין הפטיש לסדן. איך באמת אוכל לצאת מהבית, בלי לפגוע בעצמי ובזכויותי? האם רעיון של מגורים בבית אחר תמורת עזרה או תמיכה יכולים לבוא בחשבון? ואיך מבצעים את זה? מרגישה שזה ממש פוגע בבריאותי לשהות איתם באותו בית! אנא דעתכם המלומדת.