מחפשת הורים ברילוקישן לאטלנטה
- פותח הנושא evabachar
- פורסם בתאריך
ניריתסקוטלנד
New member
אני בכלל באירופה, אבל רוצה לאחל לכם בהצלחה.
ניריתסקוטלנד
New member
מתאים לך אולי לעלות פה בפורום את השאלות
העיקריות שאתם מתחבטים איתן?
זה בדר"כ לא לגמרי קשור למיקום הספציפי אליו אתם אמורים לעבור, ויותר מה זה עושה/יעשה למשפחה שלכם, וזה מקום שכל חברי הפורום היו בו
ומאוד מאוד מבינים.
אולי סיפורים של אחרים יכולים לעזור לכם
העיקריות שאתם מתחבטים איתן?
זה בדר"כ לא לגמרי קשור למיקום הספציפי אליו אתם אמורים לעבור, ויותר מה זה עושה/יעשה למשפחה שלכם, וזה מקום שכל חברי הפורום היו בו
אולי סיפורים של אחרים יכולים לעזור לכם
אני אשמח מאוד להעלות אותן
תודה שהצעת!
ראיתי שאתן מתכתבות כאן על עיניני היום, אז לא רציתי כל כך להפריע עם כל ההתלבטויות שהן עדיין פרה-מעבר.....
את ממש צודקת, השאלות הללו הן בהחלט שאלות שיש לכל אחד במעבר לארץ זרה, לא משנה להיכן.
אז הנה קצת הרקע והחששות, מזהירה מראש, חפירה ארוכה!
בעלי עובד מזה זמן רב בחברה גלובאלית עם המון רילוקישן לחו"ל, עוד טרם התחתנו בכלל תמיד זה עמד על הפרק.
ותמיד רצינו אבל תמיד היו תירוצים: נסיים תואר ראשון, ואז נתחתן, ואז נסיים תואר שני, ואז בהריון, ועכשיו הקטנה קטנה מידי, ועכשיו הקטן הנוסף וכו וכו.
וההצעה היתה תמיד על אוסטרליה, שזה היה רחוק מבחינתנו, בעיקר מחשבתית, למרות שהוא תמיד נסע הלוך ושוב בנסיעות עבודה לשם וגם עשינו ירח דבש בניו זילנד.
עכשיו כבר הסיטואציה היא כזאת: הצעת עבודה באטלנטה. יותר נכון פרבר בשם אלפרטה, יש שם מלא ישראלים.
הגדולה בת 4 והקטן בן שנה.
אני עובדת באותו מקום כבר 6 שנים, מאוד מרוצה, אוהבת את מקום העבודה, הוא נותן לי בטחון כלכלי וגם יכולת להפנות את הזמן שצריך לטובת טיפול בילדים (אין לנו כמעט עזרה מבחוץ).
ומשום מה, עם כל השנים שעברו ועם כל ההצעות שהיו לנו ושתמיד דחינו, פתאום דווקא עכשיו זה יותר קורץ מתמיד.
אני חושבת שבעיקר התבגרנו. פעם אם היו אומרים לי רילוקישן ישר הדמעות היו מתחילות לזלוג מהעינים.
אנחנו לא בורחים משום דבר, יש לנו כאן חיים טובים, כבר יש ברשותנו דירה חדשה בישוב שאנחנו אוהבים וכבר הספקנו למכור אותה לטובת דירת גן גדולה ומרווחת יותר באותו הישוב (ממש עומדים לפני קבלת מפתח באוגוסט הקרוב).
אנחנו רוצים לנסוע בשביל החוויה. לראות מקומות, להתנסות בדברים חדשים, להכניס קצת צבע לחיים.
אז איפה החשש? בעיקר כאן:
1. בולי (שם כינוי לילדה הגדולה) היא ילדה מאוד מיוחדת והלב של הבית. הקושי הגדול יהיה אצלה. כמו שאמרתי היא בת 4. ילדה סופר סופר חברותית. מנהיגה אמיתית עם מיליון חברים ועיסוקים בשעות אחר הצהריים (והיא רק בת 4!)
קושי השפה לא מטריד אותי. כבר היום היא יודעת לספור עד עשר באנגלית וגם יודעת מילים בודדות שאת רובן למדה לבד (ותודה לרינת ויויו...).
מה יהיה אם לא תצליח להתגבר על הפרידה מהחברים כאן? מה יהיה אם לא תצליח ליצור קשרים משמעותיים שם? זה בכלל קיים שם? היום אם היא לא נפגשת עם חברים אחר הצהריים או אם אין חוג היא אומרת לי "אמא אני רוצה ללכת לחברה" "אמא משעמם, בואי נלך ל... או ל..."
ותמיד יש לנו לאן ללכת, תמיד מזמינים אותה לחברים ותמיד מזמינים אלינו. חיינו גדושים בחברים שלה ובעניינים שלה.
אם שם לא תמצא את מקומה ותהיה ילדה עצובה, כל הרילוקישן יתחרבש, כי כולנו נהיה עצובים בגלל זה.
אני יודעת שזאת החולשה שלה, היא ילדה של ילדים, קשה לה למצוא את מקומה לבד, תמיד היה ככה.
אני יודעת שבארה"ב צריך לקבוע איזה שבוע מראש אם רוצים להיפגש אחר הצהריים, זה באמת כך?
2. סבא סבתא - ההורים שלי. מאוד מאוד משמעותיים בחיים שלנו ושל הילדים. אני הבכורה ויש לי רק אח אחד קטן ממני, שאני לא יכולה לסמוך עליו לדאוג להם, אבל הם יחסית עדיין צעירים (בני 63) ועדיף עכשיו ממאוחר יותר.
מעבר לגעגועים שלי ושלהם, בולי מאוד קשורה אליהם ותתגעגע. אני גדלתי בלי סבא סבתא, ולא בא לי שגם ילדי יגדלו בלי. אבל זה דבר שהוא בר התגברות לפחות נראה לי.
איך אתם חווים את זה? את הריחוק מהמשפחה הקרובה? מפחדת שנהיה שם קצת בודדים.... למרות שיש שם מלא ישראלים ובטח עוד חברים חדשים שנכיר אבל מבחינתי זה לא באמת תחילף למשפחה.
אלו הנכדים היחדים של ההורים שלי, אני יודעת שאני קורעת להם את הלב, אבל הם כבר שומעים את התוכניות המון שנים והם כבר קצת הרפו ובעיקר מפרגנים ויקבלו כל החלטה שלנו בהבנה, גם אם היא מאוד תהיה להם קשה.
3. אני - פעם לא יכולתי לראות את עצמי ללא עבודה. אני בת 33 ולא היה יום בחיי שלא עבדתי מאז השחרור מהצבא. אבל מאחרי הלידה של נוקי (כינוי לבן הקטן) מודה שמשהו בי קצת השתנה.
אני לא חוששת לראות את עצמי תקופה בלי עבודה. אני יודעת שלפחות בהתחלה אצטרך להקדיש את עצמי למשפחה לטובת הסתגלות של כולנו ואני עושה זאת בשמחה.
מניחה שבהמשך הזמן (הנסיעה היא לשלוש שנים) כבר אחפש עבודה, בתחום שלי או בתחום אחר, נראה מה שיסתדר.
הבעיה היא בעיקר משום שאנחנו נוסעים לתקופה ולא חושבים לעזוב לתמיד, אז מה יקרה כשאחזור? האם אצליח למצוא עבודה טובה כמו זו שאני מוותרת עליה היום? נשים היו נותנות הרבה בשביל עבודה כמו שיש לי....
אני מוותרת על הרבה, וזה לא פשוט לי בכלל....
זהו פחות או יותר... בעצם יש עוד המון המון על הלב ובראש, אבל אלו מרכז ההתלבטויות שלנו.
בעלי לא נחרץ בדעתו, הוא לא רוצה להיות זה ששם את הכף וכל הקשיים שהעלתי כאן, קשים עליו באותה מידה שגם עלי.
הצלחת המעבר תלויה בכמה טוב יהיה לכל אחד לבד וגם לכולם ביחד וזה חשוב לו מאוד מאוד.
תודה למי שהגיעה עד לכאן
ואשמח לשמוע מניסיונכן העשיר במגורים במדינה זרה (אני מניחה שחלקכן כבר כל כך הרבה זמן שם, שכבר לא מרגישים זרות...)
שבוע מקסים ותודה לינירת שפתחה לי פתח לשפוך את הלב
אווה
תודה שהצעת!
ראיתי שאתן מתכתבות כאן על עיניני היום, אז לא רציתי כל כך להפריע עם כל ההתלבטויות שהן עדיין פרה-מעבר.....
את ממש צודקת, השאלות הללו הן בהחלט שאלות שיש לכל אחד במעבר לארץ זרה, לא משנה להיכן.
אז הנה קצת הרקע והחששות, מזהירה מראש, חפירה ארוכה!
בעלי עובד מזה זמן רב בחברה גלובאלית עם המון רילוקישן לחו"ל, עוד טרם התחתנו בכלל תמיד זה עמד על הפרק.
ותמיד רצינו אבל תמיד היו תירוצים: נסיים תואר ראשון, ואז נתחתן, ואז נסיים תואר שני, ואז בהריון, ועכשיו הקטנה קטנה מידי, ועכשיו הקטן הנוסף וכו וכו.
וההצעה היתה תמיד על אוסטרליה, שזה היה רחוק מבחינתנו, בעיקר מחשבתית, למרות שהוא תמיד נסע הלוך ושוב בנסיעות עבודה לשם וגם עשינו ירח דבש בניו זילנד.
עכשיו כבר הסיטואציה היא כזאת: הצעת עבודה באטלנטה. יותר נכון פרבר בשם אלפרטה, יש שם מלא ישראלים.
הגדולה בת 4 והקטן בן שנה.
אני עובדת באותו מקום כבר 6 שנים, מאוד מרוצה, אוהבת את מקום העבודה, הוא נותן לי בטחון כלכלי וגם יכולת להפנות את הזמן שצריך לטובת טיפול בילדים (אין לנו כמעט עזרה מבחוץ).
ומשום מה, עם כל השנים שעברו ועם כל ההצעות שהיו לנו ושתמיד דחינו, פתאום דווקא עכשיו זה יותר קורץ מתמיד.
אני חושבת שבעיקר התבגרנו. פעם אם היו אומרים לי רילוקישן ישר הדמעות היו מתחילות לזלוג מהעינים.
אנחנו לא בורחים משום דבר, יש לנו כאן חיים טובים, כבר יש ברשותנו דירה חדשה בישוב שאנחנו אוהבים וכבר הספקנו למכור אותה לטובת דירת גן גדולה ומרווחת יותר באותו הישוב (ממש עומדים לפני קבלת מפתח באוגוסט הקרוב).
אנחנו רוצים לנסוע בשביל החוויה. לראות מקומות, להתנסות בדברים חדשים, להכניס קצת צבע לחיים.
אז איפה החשש? בעיקר כאן:
1. בולי (שם כינוי לילדה הגדולה) היא ילדה מאוד מיוחדת והלב של הבית. הקושי הגדול יהיה אצלה. כמו שאמרתי היא בת 4. ילדה סופר סופר חברותית. מנהיגה אמיתית עם מיליון חברים ועיסוקים בשעות אחר הצהריים (והיא רק בת 4!)
קושי השפה לא מטריד אותי. כבר היום היא יודעת לספור עד עשר באנגלית וגם יודעת מילים בודדות שאת רובן למדה לבד (ותודה לרינת ויויו...).
מה יהיה אם לא תצליח להתגבר על הפרידה מהחברים כאן? מה יהיה אם לא תצליח ליצור קשרים משמעותיים שם? זה בכלל קיים שם? היום אם היא לא נפגשת עם חברים אחר הצהריים או אם אין חוג היא אומרת לי "אמא אני רוצה ללכת לחברה" "אמא משעמם, בואי נלך ל... או ל..."
ותמיד יש לנו לאן ללכת, תמיד מזמינים אותה לחברים ותמיד מזמינים אלינו. חיינו גדושים בחברים שלה ובעניינים שלה.
אם שם לא תמצא את מקומה ותהיה ילדה עצובה, כל הרילוקישן יתחרבש, כי כולנו נהיה עצובים בגלל זה.
אני יודעת שזאת החולשה שלה, היא ילדה של ילדים, קשה לה למצוא את מקומה לבד, תמיד היה ככה.
אני יודעת שבארה"ב צריך לקבוע איזה שבוע מראש אם רוצים להיפגש אחר הצהריים, זה באמת כך?
2. סבא סבתא - ההורים שלי. מאוד מאוד משמעותיים בחיים שלנו ושל הילדים. אני הבכורה ויש לי רק אח אחד קטן ממני, שאני לא יכולה לסמוך עליו לדאוג להם, אבל הם יחסית עדיין צעירים (בני 63) ועדיף עכשיו ממאוחר יותר.
מעבר לגעגועים שלי ושלהם, בולי מאוד קשורה אליהם ותתגעגע. אני גדלתי בלי סבא סבתא, ולא בא לי שגם ילדי יגדלו בלי. אבל זה דבר שהוא בר התגברות לפחות נראה לי.
איך אתם חווים את זה? את הריחוק מהמשפחה הקרובה? מפחדת שנהיה שם קצת בודדים.... למרות שיש שם מלא ישראלים ובטח עוד חברים חדשים שנכיר אבל מבחינתי זה לא באמת תחילף למשפחה.
אלו הנכדים היחדים של ההורים שלי, אני יודעת שאני קורעת להם את הלב, אבל הם כבר שומעים את התוכניות המון שנים והם כבר קצת הרפו ובעיקר מפרגנים ויקבלו כל החלטה שלנו בהבנה, גם אם היא מאוד תהיה להם קשה.
3. אני - פעם לא יכולתי לראות את עצמי ללא עבודה. אני בת 33 ולא היה יום בחיי שלא עבדתי מאז השחרור מהצבא. אבל מאחרי הלידה של נוקי (כינוי לבן הקטן) מודה שמשהו בי קצת השתנה.
אני לא חוששת לראות את עצמי תקופה בלי עבודה. אני יודעת שלפחות בהתחלה אצטרך להקדיש את עצמי למשפחה לטובת הסתגלות של כולנו ואני עושה זאת בשמחה.
מניחה שבהמשך הזמן (הנסיעה היא לשלוש שנים) כבר אחפש עבודה, בתחום שלי או בתחום אחר, נראה מה שיסתדר.
הבעיה היא בעיקר משום שאנחנו נוסעים לתקופה ולא חושבים לעזוב לתמיד, אז מה יקרה כשאחזור? האם אצליח למצוא עבודה טובה כמו זו שאני מוותרת עליה היום? נשים היו נותנות הרבה בשביל עבודה כמו שיש לי....
אני מוותרת על הרבה, וזה לא פשוט לי בכלל....
זהו פחות או יותר... בעצם יש עוד המון המון על הלב ובראש, אבל אלו מרכז ההתלבטויות שלנו.
בעלי לא נחרץ בדעתו, הוא לא רוצה להיות זה ששם את הכף וכל הקשיים שהעלתי כאן, קשים עליו באותה מידה שגם עלי.
הצלחת המעבר תלויה בכמה טוב יהיה לכל אחד לבד וגם לכולם ביחד וזה חשוב לו מאוד מאוד.
תודה למי שהגיעה עד לכאן
שבוע מקסים ותודה לינירת שפתחה לי פתח לשפוך את הלב
אווה
forglemmigej
New member
וואו ישראלים מאושרים
הרבה זמן לא שמעתי או ראיתי
אם אני הייתי את לא הייתי נוסעת, מצאתם את מקומכם ,הילדה פורחת , קניתם בית ועוד בית בישוב ,זאת אומרת שאיכות חיים לא חסר לכם (אני מקווה שהישוב הוא לא ליד כביש 90
), ההורים שלך נהנים מהנכדים למה בעצם לקרוע את עצמכם בשביל חוויה חיי יוםיום זוהי לא חוויה, אלו חיים אבל במקום אחר , אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של הישראלים של החוייה ,בכל מקום נכנסים לשגרה די מהר ואין ממש זמן לחויות..אם הצעת העבודה היא קידום עד לתפקיד של מנכל או משהו בסגנון אז זה שווה מחשבה שניה אבל סתם לעקור את החיים כשמתחילים להתבסס נראה לי ממש מיותר , הרבה מהגרים אפילו שלא יודו בזה עוזבים כי לא מצאו את מקומם, לא פעם אלו הרבה סיבות אישיות ולא פעם אף כשלונות , במקום החדש לא נהפכים למישהו אחר , ממש לא ,אתה עושה רילוקיישן גם לאישיות, במקום אחר אתה פשוט מהגר וצריך ללמוד הכל מאלף ולא פעם השאלה שנשאלת בשביל מה זה טוב, מה אני עושה פה בעצם אני ממש לא שייך לפה אבל החיים יש להם דינמיות משל עצמם ואז נשארים שנה ועוד שנה ועוד שנה ובלי שמרגישים עשרים שנה עברו .
הרבה זמן לא שמעתי או ראיתי
אם אני הייתי את לא הייתי נוסעת, מצאתם את מקומכם ,הילדה פורחת , קניתם בית ועוד בית בישוב ,זאת אומרת שאיכות חיים לא חסר לכם (אני מקווה שהישוב הוא לא ליד כביש 90
אני מאמינה שאושר הוא פעם אחת עניין יחסי
ופעם שניה בחירה של נקודת מבט...
לצערי לא נולדתי בארה״ב או בארץ אחרת שהיתה יכולה לספק לי חיי נוחות ושלווה וגם היתה עבורי בית, מולדת, משפחה וכו׳
לצערי גם לא נולדתי למשפחה עשירה ואף פספסתי את ההזדמנות להתחתן עם בעל עשיר
אבל באהבה רבה הקמתי משפחה ובהשקעה רבה קניתי דירה קטנה, הזדמן מזלי (כן, גם לנו קצת מותר....) ועשינו עסקה טובה והצלחנו לשדרג.
נו... אז אלו דברים שעושים אותי מאושרת למרות כל הח&@ שיש בארץ.
אני מבינה מה שאת אומרת לגבי החיים האינטנסיביים והשגרתיים שבעצם יש בכל מקום בעולם, אבל כשמראש מגיעים שלא במטרה להשתקע אז אני חושבת שהזמן המוגבל גורם לך לנצל את המירב מזמן השהייה בניגוד לאלו שהגיעו במטרה להשתקע.
ולמרות הכל, אני מקווה להגיע בראש פתוח. כמו שאמר לי חבר ותיק ומנוסה, אם אגיע מראש עם קוצב זמן אף אחד לא יתרגל ולא יסתגל וכולם יחכו לשעון החול שיאזל.
מה שמנחה אותי שאם לא מסתגלים ולא מוצאים את מקומנו, אז חוזרים, יש כאן בית ויש משפחה ומקווה מאוד שיהיה לי בסדר למצוא עבודה.
ואולי רק אולי אפתח פתח לילדים למשהו אחר, ואם לא, אז עשינו טיול קצת ארוך וחזרנו, לבית שלנו ולמשפחה. מקווה שזה יספיק...
כמו שאת רואה אני מנסה לעשות רציונליזציה ללמה כן
כי הלא זה האינסטינקט שלי. אני בטוחה שכל מה שכתבת הוא נכון ואמיתי וקורה ואני צריכה לקחת גם את זה בחשבון.
תודה רבה על תגובתך
אווה
ופעם שניה בחירה של נקודת מבט...
לצערי לא נולדתי בארה״ב או בארץ אחרת שהיתה יכולה לספק לי חיי נוחות ושלווה וגם היתה עבורי בית, מולדת, משפחה וכו׳
לצערי גם לא נולדתי למשפחה עשירה ואף פספסתי את ההזדמנות להתחתן עם בעל עשיר
אבל באהבה רבה הקמתי משפחה ובהשקעה רבה קניתי דירה קטנה, הזדמן מזלי (כן, גם לנו קצת מותר....) ועשינו עסקה טובה והצלחנו לשדרג.
נו... אז אלו דברים שעושים אותי מאושרת למרות כל הח&@ שיש בארץ.
אני מבינה מה שאת אומרת לגבי החיים האינטנסיביים והשגרתיים שבעצם יש בכל מקום בעולם, אבל כשמראש מגיעים שלא במטרה להשתקע אז אני חושבת שהזמן המוגבל גורם לך לנצל את המירב מזמן השהייה בניגוד לאלו שהגיעו במטרה להשתקע.
ולמרות הכל, אני מקווה להגיע בראש פתוח. כמו שאמר לי חבר ותיק ומנוסה, אם אגיע מראש עם קוצב זמן אף אחד לא יתרגל ולא יסתגל וכולם יחכו לשעון החול שיאזל.
מה שמנחה אותי שאם לא מסתגלים ולא מוצאים את מקומנו, אז חוזרים, יש כאן בית ויש משפחה ומקווה מאוד שיהיה לי בסדר למצוא עבודה.
ואולי רק אולי אפתח פתח לילדים למשהו אחר, ואם לא, אז עשינו טיול קצת ארוך וחזרנו, לבית שלנו ולמשפחה. מקווה שזה יספיק...
כמו שאת רואה אני מנסה לעשות רציונליזציה ללמה כן
תודה רבה על תגובתך
אווה
במקרה שלכם זה תלוי עד כמה זה "בוער" בכם
כמו שציפו, רוב ההתלבטויות אינן קשורות באטלנטה, וטוב ששיתפת אותנו בהן.
יש משהו בדבריה של פורמגירל, נשמע שמאוד טוב לכם בארץ.... ובכל זאת, הנה יש את הספק. אז בהנחה שמבחינה מקצועית הרילוקיישן יעשה טוב לקריירה של בעלך, בואי נתייחס ליתר הדברים. אני אנסה לפי הסדר:
1. הילדה בולי. נשמע שהילדה היא כרגע מרכז עולמכם והיא החושבה ביותר בקבלת ההחלטה. לדעתי זה נכון, ולא נכון. עם כל הכבוד, ילדה בת 4 תסתדר הרבה יותר מהר ממה שנדמה לך. באספקטים מסויימים היא מזכירה את הבת שלי (שהיא סופר חברתית הייתה, וגם כעת). דווקא איתה לא הייתי חושש בכלל. נשמע שהיא תשחה פה במים, ומה שיגביל אותה זה בעיקר אתם. שהגענו לפה, ביום השני, בלי לדעת מילה באנגלית, ובטח לא להבין, הבת שלי כבר שיחקה בחוץ עם ילדי השכנים (עד היום הם משחקים כמעט כל יום). זה היה מחזה מדהים לראות אותה עונה להם בעברית, והם מדברים איתה אנגלית, בלי שאף אחד מתערב. 24 שעות אחרי שהגענו. פרידה מחברים - שוב, זה משהו שבעיקר קשה לנו, ושוב, עם כל הכבוד, בגיל הזה, רוב החברים שלה לא יזכרו מי היא,והיא לא תזכור אותם יותר מידי (יש יתרון בלהיות ילד, אפשר להתחיל מהתחלה). למען ההגינות אומר שדווקא האמצעי שלי (שעזב בדיוק בגיל 4) מידי פעם מדבר על ישראל בקטע של געגוע - הוא כבר לא זוכר שמות, אבל זוכר מקומות. לגבי פליידייט, ולקבוע עם חברים. אז ראשית, זה עוד מיתוס שהתפוצץ. האמריקאים יותר ספונטנים חבחרותיים ממה שמציירים פה. אנחנו גילינו שהבעיה הייתה בעיקר אצלנו - תראי, מי שיצטרך "לעבוד" ליצור ולממש קשרים זה אתם - אתם האורחים שרותים להינכס וצריכים לפעמים ליזום על מנת שישימו לב אליכם. זאת ועוד, אתם עוברים לאזור מפוצץ בישראלים, ושם יהיה לכם יותר קל.
2. סבים וסבתות - זו בהחלט בעיה אמיתית. אין לי הרבה פתרונות כי אין. העובדה כי הם עדיין צעירים תעזור לכם. המון סקייפ, ביקורים (שוב, קל יחסית להגיע לאטלנטה). שיתחילו בעיות הבריאות זה באמת קשה, אבל במידה והם צעירים גם ברוחם ובבריאותם יכול להיות שתחזרו עד אז. אני חווה בדיוק את הדבר הזה, למזלי יש לי אח ואחות קרוב להורים, ובעיקר האחות נושאץ ברוב הנטל. זה בהחלט לא קל. שוב, מבחינת תזמו, אתם בתזמון מושלם, כי בהנחה ותחזרו עוד 3 או 5 שנים, ההורים עדיין יהיו צעירים. במידה ותישארו, זה כבר לא באמת משנה (אם תחשבי על זה), ואין לי ספק שזה יהווה שיקול עיקרי בהחלטה.
3. את - גם בעיה יותר משמעותית, ואולי זאת שהייתה צירכה להיות מדורגת ראשונה. בפסיכולוגיה של גרוש נראה לי שהשלכת הרבה מהחששות שלך על בולי. סביר שבתהחלה לא תעבדי (אישור עבידה וכאלה). שוב, מהכרות עם לא מעט משפחות בסטטוס שלכם (ובהמשך יגיעו כאלה שמכירים עשרות כאלה), לרוב בן הזוג נשאר לא עובד, או מוצא משהו שולי. יש לזה יתרון עצום, וגם חיסרון. מכיוון שיש לך שני ילדים יחסית קטנים בבית, הישארות שלך בבית משמעותה חיסכון כספי משמעותי (מסגרות עולות פה המון!!!), כך שאפשר לראות בזה סוג של עבודה. לגבי החזרה, שוב, אלא אם את לא עוזבת קריירה עם אופק מדהים, שחלמת עליה כל חייך, ועבדת למענה רבות והקרבת לא מעט, והיא דורשת להיות מעודכנת בחידושים האחרונים בתחום, סביר שגם בנוזא הזה תסדרי. מה לגבי לעשות אותה עבור המעסיק הישראלי מארה"ב?
בקיצור, נפלה בפתחכם הזדמנות שרבים מייחלים לה. תעשו הרבה חושבים, חישובים, והתייעצויות. מה שבסוף יפיל או יאשר את ההחלטה זה עד כמה זה בוער בכם, עד כמה המוטיבציה שלכם גדולה. תמיד יהיה אפשר למצוא סיבות למה כן ולמה לא. כל טיעון כזה ישמע סופר-משנע, כי את המשוכנעים אין טעם לשכנע.
תחזרי לעדכן, ובהצלחה.
כמו שציפו, רוב ההתלבטויות אינן קשורות באטלנטה, וטוב ששיתפת אותנו בהן.
יש משהו בדבריה של פורמגירל, נשמע שמאוד טוב לכם בארץ.... ובכל זאת, הנה יש את הספק. אז בהנחה שמבחינה מקצועית הרילוקיישן יעשה טוב לקריירה של בעלך, בואי נתייחס ליתר הדברים. אני אנסה לפי הסדר:
1. הילדה בולי. נשמע שהילדה היא כרגע מרכז עולמכם והיא החושבה ביותר בקבלת ההחלטה. לדעתי זה נכון, ולא נכון. עם כל הכבוד, ילדה בת 4 תסתדר הרבה יותר מהר ממה שנדמה לך. באספקטים מסויימים היא מזכירה את הבת שלי (שהיא סופר חברתית הייתה, וגם כעת). דווקא איתה לא הייתי חושש בכלל. נשמע שהיא תשחה פה במים, ומה שיגביל אותה זה בעיקר אתם. שהגענו לפה, ביום השני, בלי לדעת מילה באנגלית, ובטח לא להבין, הבת שלי כבר שיחקה בחוץ עם ילדי השכנים (עד היום הם משחקים כמעט כל יום). זה היה מחזה מדהים לראות אותה עונה להם בעברית, והם מדברים איתה אנגלית, בלי שאף אחד מתערב. 24 שעות אחרי שהגענו. פרידה מחברים - שוב, זה משהו שבעיקר קשה לנו, ושוב, עם כל הכבוד, בגיל הזה, רוב החברים שלה לא יזכרו מי היא,והיא לא תזכור אותם יותר מידי (יש יתרון בלהיות ילד, אפשר להתחיל מהתחלה). למען ההגינות אומר שדווקא האמצעי שלי (שעזב בדיוק בגיל 4) מידי פעם מדבר על ישראל בקטע של געגוע - הוא כבר לא זוכר שמות, אבל זוכר מקומות. לגבי פליידייט, ולקבוע עם חברים. אז ראשית, זה עוד מיתוס שהתפוצץ. האמריקאים יותר ספונטנים חבחרותיים ממה שמציירים פה. אנחנו גילינו שהבעיה הייתה בעיקר אצלנו - תראי, מי שיצטרך "לעבוד" ליצור ולממש קשרים זה אתם - אתם האורחים שרותים להינכס וצריכים לפעמים ליזום על מנת שישימו לב אליכם. זאת ועוד, אתם עוברים לאזור מפוצץ בישראלים, ושם יהיה לכם יותר קל.
2. סבים וסבתות - זו בהחלט בעיה אמיתית. אין לי הרבה פתרונות כי אין. העובדה כי הם עדיין צעירים תעזור לכם. המון סקייפ, ביקורים (שוב, קל יחסית להגיע לאטלנטה). שיתחילו בעיות הבריאות זה באמת קשה, אבל במידה והם צעירים גם ברוחם ובבריאותם יכול להיות שתחזרו עד אז. אני חווה בדיוק את הדבר הזה, למזלי יש לי אח ואחות קרוב להורים, ובעיקר האחות נושאץ ברוב הנטל. זה בהחלט לא קל. שוב, מבחינת תזמו, אתם בתזמון מושלם, כי בהנחה ותחזרו עוד 3 או 5 שנים, ההורים עדיין יהיו צעירים. במידה ותישארו, זה כבר לא באמת משנה (אם תחשבי על זה), ואין לי ספק שזה יהווה שיקול עיקרי בהחלטה.
3. את - גם בעיה יותר משמעותית, ואולי זאת שהייתה צירכה להיות מדורגת ראשונה. בפסיכולוגיה של גרוש נראה לי שהשלכת הרבה מהחששות שלך על בולי. סביר שבתהחלה לא תעבדי (אישור עבידה וכאלה). שוב, מהכרות עם לא מעט משפחות בסטטוס שלכם (ובהמשך יגיעו כאלה שמכירים עשרות כאלה), לרוב בן הזוג נשאר לא עובד, או מוצא משהו שולי. יש לזה יתרון עצום, וגם חיסרון. מכיוון שיש לך שני ילדים יחסית קטנים בבית, הישארות שלך בבית משמעותה חיסכון כספי משמעותי (מסגרות עולות פה המון!!!), כך שאפשר לראות בזה סוג של עבודה. לגבי החזרה, שוב, אלא אם את לא עוזבת קריירה עם אופק מדהים, שחלמת עליה כל חייך, ועבדת למענה רבות והקרבת לא מעט, והיא דורשת להיות מעודכנת בחידושים האחרונים בתחום, סביר שגם בנוזא הזה תסדרי. מה לגבי לעשות אותה עבור המעסיק הישראלי מארה"ב?
בקיצור, נפלה בפתחכם הזדמנות שרבים מייחלים לה. תעשו הרבה חושבים, חישובים, והתייעצויות. מה שבסוף יפיל או יאשר את ההחלטה זה עד כמה זה בוער בכם, עד כמה המוטיבציה שלכם גדולה. תמיד יהיה אפשר למצוא סיבות למה כן ולמה לא. כל טיעון כזה ישמע סופר-משנע, כי את המשוכנעים אין טעם לשכנע.
תחזרי לעדכן, ובהצלחה.
שאלה מצויין!! עד כמה זה בוער בנו.....
התשובה היא שזה לא שיא הבוער אלא על אש נמוכה אבל כבר הרבהההה מאוד זמן.
כרגע אנחנו בישורת האחרונה. אם זה לא יקרה עכשיו זה כנראה לא יקרה לעולם ואני חושבת שעם הידיעה הזאת בעיקר קשה לנו לחיות....
הקידום של הבעל בתפקיד הוא קידום.. אבל לא משהו שלא יקרה בארץ עם רק קצת יותר זמן.
אני שמחה לשמוע את מה שאת מספרת על הסתגלות ילדיך. כולם אומרים שלילדים הכי קל. אני חוששת מליפול על הצד השני של המטבע כי תמיד יש יוצא מהכלל....
אני בהחלט אתאמץ על מנת ליצור עבורה קשרים. זה לא יבוא לי בקלות. אבל כמו כל לביאה שדואגת לגורים אני אעשה זאת גם אם אצטרך להפוך את עורי.
לגבי מה שאמרת בנושא מקום עם הרבה ישראלים, האם זה באמת יקל?
אני שומעת המון על ישראלים שנוסעים למקומות אחרים בעולם ורק רוצים להתרחק כמה שיותר מישראלים ומישראליות. במקרה הזה ספציפית אני חושבת שאחפש את קירבת הישראלים, השאלה היא אם בצד השני יהיה מענה....
בדיוק ההורים שלי היו אצלנו עכשיו. אני חושבת שהכנה של 7 שנים ריככה אותם קצת
הם מודים שיהיה להם קשה מאוד אבל מאוד! יחד עם זאת לא רוצים שניקח זאת בחשבון. הם אומרים שיבואו לבקר מתי שרק יוכלו ואבא שלי אפילו מעודד ואומר שהוא מאוד תומך בנו ״לפרוץ גבולות״ תרתי משמע ולא היה רוצה שנוותר על זה לתמיד.
כרגע הם בריאים יחסית טפו טפו. ברור לי שבמשבר הבריאות הראשון אני אשבר. מקווה שזה לא יגיע אך אני לא חיה באשליות....
אני..... טכנית הויזה תאפשר לעבוד. אני לא טיפוס של להיות עם הילדים כל היום בבית. מודה מודה מודה שזה קשה לי. פשוט לא בשבילי. החברה נותנת החזר מסויים בכל חודש בגין כל ילד עד גיל 6.
כשאת אומרת שבמסגרתו יקרות, תוכלי לתת לי איזה שהוא סדר גודל של מחיר? אני אשמח לדעת (אני מבינה שאת בארה״ב).
אני לא מנכ״ל אבל השקעתי הרבה. את כל העשור האחרון שלי. הן בלימודים והן בעבודה ולא רוצה שהכל ילך לטמיון.
לחברה שלי אין סניף באטלנטה אולי אציע להם לפתוח
אנחנו חולמים על זה כמו כולם. זה לא משאת נפשנו (אחרת כבר מזמן לא היינו כאן) אבל מסרבים להכיר בעובדה שמעכשיו והלאה אנחנו כאן ואין משהו אחר.
תודה רבה על התשובה המפורטת
גרמת לי לחשוב לעומק על מספר נקודות חשובות!
אווה
התשובה היא שזה לא שיא הבוער אלא על אש נמוכה אבל כבר הרבהההה מאוד זמן.
כרגע אנחנו בישורת האחרונה. אם זה לא יקרה עכשיו זה כנראה לא יקרה לעולם ואני חושבת שעם הידיעה הזאת בעיקר קשה לנו לחיות....
הקידום של הבעל בתפקיד הוא קידום.. אבל לא משהו שלא יקרה בארץ עם רק קצת יותר זמן.
אני שמחה לשמוע את מה שאת מספרת על הסתגלות ילדיך. כולם אומרים שלילדים הכי קל. אני חוששת מליפול על הצד השני של המטבע כי תמיד יש יוצא מהכלל....
אני בהחלט אתאמץ על מנת ליצור עבורה קשרים. זה לא יבוא לי בקלות. אבל כמו כל לביאה שדואגת לגורים אני אעשה זאת גם אם אצטרך להפוך את עורי.
לגבי מה שאמרת בנושא מקום עם הרבה ישראלים, האם זה באמת יקל?
אני שומעת המון על ישראלים שנוסעים למקומות אחרים בעולם ורק רוצים להתרחק כמה שיותר מישראלים ומישראליות. במקרה הזה ספציפית אני חושבת שאחפש את קירבת הישראלים, השאלה היא אם בצד השני יהיה מענה....
בדיוק ההורים שלי היו אצלנו עכשיו. אני חושבת שהכנה של 7 שנים ריככה אותם קצת
הם מודים שיהיה להם קשה מאוד אבל מאוד! יחד עם זאת לא רוצים שניקח זאת בחשבון. הם אומרים שיבואו לבקר מתי שרק יוכלו ואבא שלי אפילו מעודד ואומר שהוא מאוד תומך בנו ״לפרוץ גבולות״ תרתי משמע ולא היה רוצה שנוותר על זה לתמיד.
כרגע הם בריאים יחסית טפו טפו. ברור לי שבמשבר הבריאות הראשון אני אשבר. מקווה שזה לא יגיע אך אני לא חיה באשליות....
אני..... טכנית הויזה תאפשר לעבוד. אני לא טיפוס של להיות עם הילדים כל היום בבית. מודה מודה מודה שזה קשה לי. פשוט לא בשבילי. החברה נותנת החזר מסויים בכל חודש בגין כל ילד עד גיל 6.
כשאת אומרת שבמסגרתו יקרות, תוכלי לתת לי איזה שהוא סדר גודל של מחיר? אני אשמח לדעת (אני מבינה שאת בארה״ב).
אני לא מנכ״ל אבל השקעתי הרבה. את כל העשור האחרון שלי. הן בלימודים והן בעבודה ולא רוצה שהכל ילך לטמיון.
לחברה שלי אין סניף באטלנטה אולי אציע להם לפתוח
אנחנו חולמים על זה כמו כולם. זה לא משאת נפשנו (אחרת כבר מזמן לא היינו כאן) אבל מסרבים להכיר בעובדה שמעכשיו והלאה אנחנו כאן ואין משהו אחר.
תודה רבה על התשובה המפורטת
גרמת לי לחשוב לעומק על מספר נקודות חשובות!
אווה
ברוכה הבאה לפורום
אחלה שאלות - את מאוד ממוקדת ויודעת מה חשוב לך וזה דבר שהרבה שמתלבטים ומתחבטים עם רילוקיישן לא ממש משקיעים בו רגע לחשוב - מה באמת חשוב.
אני עונה בהמשך לשרשור כי אני חושבת boneguy נתן לך תשובות מעולות.
לגבי אם כדאי כמו שחלק כתבו - זה אינדיבידואלי למשפחה שלכם- לדעתי, אם אתם חיים ברמת חיים טובה בארץ, וצריכים מאוד לרדת באיכות החיים אז לא הייתי ממהרת ללכת על זה- יש אנשים שלא מבינים שגם כשחברה משלמת על רילוקיישן יש המון המון הוצאות ופתאום חיים ממשכורת אחת, וצריך להצטמטם, מצד שני רוצים לטייל ולראות ולכן ממש לא חוסכים בהתחלה. אז תשאלו את עצמכם - האם זה באמת ישפר לנו את איכות החיים? או לפחות ישאר אותו הדבר. כי אם תבואו ותרדו מאוד באיכות החיים זה יכול להיות ממש מבאס. השנתיים הראשונות שלנו לא היו עם הרבה דבש. הייתי צריכה לחשוב מה אני קונה, פתאום לא היתה לי מנקה - מבחינתי זו היתה ירידה שלא הבנתי שתקרה לי. יש מן פנטזית רילוקיישן שלפעמים מתנפצת וכשלא מבינים את זה זה מאוד לא נעים.
אני חושבת שבאמת תלוי באיזו גישה תבואו. אם אתם באים להרפתקה קחי בחשבון שלוקח לפחות שנתיים להרגיש בבית. שנה ראשונה היא לא פשוטה, היא שנת הסתגלות לכולם.
לגבי אנשי קשר - אני מכירה מישהי שעשתה לפני שנה רילוקיישן לאטלנטה מאמדוקס. לא יודעת אם זו החברה שתעברו דרכה ואם את מעוניינת לדבר עם אנשים מתוך החברה. אבל האמת שלא צריכה להיות בעיה למצוא אנשים לדבר איתם.
למשל יש שם שבט של הצופים, תחפשי באת israeliscouts.org תוכנית צבר ותראי עם מי את יכולה ליצור קשר כדי לשמוע יותר על הקהילה. כי ראש השבט הוא הורה שאוסף כספים. הוא יוכל לספר לך המון על אופי הקהילה.
לגבי הורים - אם יהיו ישראלים אתכם מן הסתם תוכלו לעשות פליידייטס גם איתם, אבל זה לא אומר שאם מישהו הוא ישראלי שדווקא תתחברי אליו. אני מזמן הזזתי את זה הצידה, אם טוב לי עם מישהו סבבה, לא אז לא. אני לא חלק מה"קהילה הישראלית" אני נפגשת עם מי שמתאים לי, ויש כאלו שזקוקים לזה וזה עושה להם טוב לחגוג את החגים ביחד, להיפגש אחד אצל השני, את צריכה לראות מה מתאים לאופי שלך. אנחנו מעולם לא היינו אנשים של אינסוף חברים ולכן מתאים לנו יותר 1X1
לגבי הילדים ולפליידייטס -
כפי שכתבו לך הכל תלוי באיך את תייצרי את הקשר עם האמהות. בסך הכל האמריקאים הם סופר ישראלים בהרבה מובנים. בגדול - אם תאמרי להם כשתציעי מפגשחפ חברתיים משהו בסגנון: תקשיבו מתאים מתאים, לא מתאים לא מתאים, תרגישו חופשי גם לשלוח טקסט, אני ספוטנטנית וכו' הם מאוד ישמחו לשמוע את זה.
עם האמהות שאני נפגשת אנחנו גם יכולים להיות ספונטניים עם sleep over או שהילדים שלהם ישארו לארוחת ערב, או יבואו איתנו לבריכה.
מה שצריך להבין שהילדים הולכים לישון בארה"ב יחסית מוקדם וארוחת הערב היא הארוחה החמה והמשפחתית (בצהריים הם לרוב יאכלו סנדוויץ')- ילדים יכולים לאכול ארוחת ערב בגיל של הבת שלך ב- 5:30/6 (וגם ההורים) וללכת לישון ב- 7. לכן - זה קצת מוזר בהתחלה. כשמבינים את חוקי המשחק ולמתי להזמין אז הכל פשוט יותר (ואפשר גם להזמין לפליידייט ופיצה/ארוחת ערב).
זה בגדול. אז זה לא את תצטרכי להזיע, אבל כן להבין שאת תצטרכי לשים את האגו שלך בצד וליזום ליזום ליזום עד שתמצאי את הכמה אמהות (או אבות) שיתחברו אליך ואת אליהן והכל יהיה בסדר עם הבת שלך.
גנים - זה עובד אחרת מבארץ - אפשר להכניס לימים מלאים, אפשר להכניס לחצאי ימים, אפשר להכניס ליומיים, או שלושה בשבוע.
עלויות יהיו לחצי יום בערב 400-500 דולר ל- 5 ימים ו- 700-1000 דולר לחמישה ימים מלאים. יום מלא יכול להיום 9-2 או 9-3 או 9-4 מעבר לזה תצטרכי לשלם אקסטרה.
אבל! קחי בחשבון שיש המוווון מה לעשות עם ילדים שנמצאים בבית בבקרים: קבוצות אמהות שנפגשות ועושות דברים ביחד, שעות סיפור ופעיליות יצירה בספריות, YMCA שיש בו כל מה שתרצי (כמו מן מתנס), גני חיות, גני שעשועים כמובן, משחקיות שנראות כמו מן גן, מתנפחים.....בחדרי הכושר - יש שירותי בייביסיטינג בחינם או 2-3 דולר טיפ, כך שגם אם הם חלק מהזמן בגן וחלק מהזמן איתך, את לא "תקועה" איתם, את יכולה לבלות איתם באין ספור מקומות. כשאני הייתי עם הקטן שלי בבית עשינו מנוי בסביב 70-80$ לשני דברים למשל גן חיות ומוזיאון ילדים, וכך יכולנו בימי גשם, או קיץ מאוד חמים לבלות שם כמה שנרצה ואפילו להזמין חברים. יש גם הרבה שכונות שיש בהן בריכות ואז כל הילדים מהשכונה משחקים שם ביחד.
אני חושבת שצריך להבין שדרך החיים שונה מבארץ. ולקבל שיוצאים לתהליך של הרבה למידה מחודשת של כללי התנהגות - מי שכל הזמן בועט ומקטר מעייף את הסביבה ואת עצמו. מי שמוכן להיות פתוח ללמוד, ומספיק סקרן כדי לקבל שבמקום החדש חוקי המשחק הם אחרים ולפעמים יש בהם גם הגיון, זה קצת מקל על תקופת ההסתגלות.
טוב... יצא הרבה יותר ארוך ממה שתיכננתי.
אה! דבר אחרון, כפי ש- boneguy כתב לך - אל תשימי את עצמך בסוף הרשימה, אם אתם עוברים, תשארי כאן, מקום טוב לתמיכה, אין ספק שיש חששות לגבי הילדים, אבל יש גם חששות לגבי איך החיים שלנו ואנחנו ניראה אחרי המעבר, מן חוסר וודאות וחוסר שליטה שמאוד מוציאים משיווי משקל.
אחלה שאלות - את מאוד ממוקדת ויודעת מה חשוב לך וזה דבר שהרבה שמתלבטים ומתחבטים עם רילוקיישן לא ממש משקיעים בו רגע לחשוב - מה באמת חשוב.
אני עונה בהמשך לשרשור כי אני חושבת boneguy נתן לך תשובות מעולות.
לגבי אם כדאי כמו שחלק כתבו - זה אינדיבידואלי למשפחה שלכם- לדעתי, אם אתם חיים ברמת חיים טובה בארץ, וצריכים מאוד לרדת באיכות החיים אז לא הייתי ממהרת ללכת על זה- יש אנשים שלא מבינים שגם כשחברה משלמת על רילוקיישן יש המון המון הוצאות ופתאום חיים ממשכורת אחת, וצריך להצטמטם, מצד שני רוצים לטייל ולראות ולכן ממש לא חוסכים בהתחלה. אז תשאלו את עצמכם - האם זה באמת ישפר לנו את איכות החיים? או לפחות ישאר אותו הדבר. כי אם תבואו ותרדו מאוד באיכות החיים זה יכול להיות ממש מבאס. השנתיים הראשונות שלנו לא היו עם הרבה דבש. הייתי צריכה לחשוב מה אני קונה, פתאום לא היתה לי מנקה - מבחינתי זו היתה ירידה שלא הבנתי שתקרה לי. יש מן פנטזית רילוקיישן שלפעמים מתנפצת וכשלא מבינים את זה זה מאוד לא נעים.
אני חושבת שבאמת תלוי באיזו גישה תבואו. אם אתם באים להרפתקה קחי בחשבון שלוקח לפחות שנתיים להרגיש בבית. שנה ראשונה היא לא פשוטה, היא שנת הסתגלות לכולם.
לגבי אנשי קשר - אני מכירה מישהי שעשתה לפני שנה רילוקיישן לאטלנטה מאמדוקס. לא יודעת אם זו החברה שתעברו דרכה ואם את מעוניינת לדבר עם אנשים מתוך החברה. אבל האמת שלא צריכה להיות בעיה למצוא אנשים לדבר איתם.
למשל יש שם שבט של הצופים, תחפשי באת israeliscouts.org תוכנית צבר ותראי עם מי את יכולה ליצור קשר כדי לשמוע יותר על הקהילה. כי ראש השבט הוא הורה שאוסף כספים. הוא יוכל לספר לך המון על אופי הקהילה.
לגבי הורים - אם יהיו ישראלים אתכם מן הסתם תוכלו לעשות פליידייטס גם איתם, אבל זה לא אומר שאם מישהו הוא ישראלי שדווקא תתחברי אליו. אני מזמן הזזתי את זה הצידה, אם טוב לי עם מישהו סבבה, לא אז לא. אני לא חלק מה"קהילה הישראלית" אני נפגשת עם מי שמתאים לי, ויש כאלו שזקוקים לזה וזה עושה להם טוב לחגוג את החגים ביחד, להיפגש אחד אצל השני, את צריכה לראות מה מתאים לאופי שלך. אנחנו מעולם לא היינו אנשים של אינסוף חברים ולכן מתאים לנו יותר 1X1
לגבי הילדים ולפליידייטס -
כפי שכתבו לך הכל תלוי באיך את תייצרי את הקשר עם האמהות. בסך הכל האמריקאים הם סופר ישראלים בהרבה מובנים. בגדול - אם תאמרי להם כשתציעי מפגשחפ חברתיים משהו בסגנון: תקשיבו מתאים מתאים, לא מתאים לא מתאים, תרגישו חופשי גם לשלוח טקסט, אני ספוטנטנית וכו' הם מאוד ישמחו לשמוע את זה.
עם האמהות שאני נפגשת אנחנו גם יכולים להיות ספונטניים עם sleep over או שהילדים שלהם ישארו לארוחת ערב, או יבואו איתנו לבריכה.
מה שצריך להבין שהילדים הולכים לישון בארה"ב יחסית מוקדם וארוחת הערב היא הארוחה החמה והמשפחתית (בצהריים הם לרוב יאכלו סנדוויץ')- ילדים יכולים לאכול ארוחת ערב בגיל של הבת שלך ב- 5:30/6 (וגם ההורים) וללכת לישון ב- 7. לכן - זה קצת מוזר בהתחלה. כשמבינים את חוקי המשחק ולמתי להזמין אז הכל פשוט יותר (ואפשר גם להזמין לפליידייט ופיצה/ארוחת ערב).
זה בגדול. אז זה לא את תצטרכי להזיע, אבל כן להבין שאת תצטרכי לשים את האגו שלך בצד וליזום ליזום ליזום עד שתמצאי את הכמה אמהות (או אבות) שיתחברו אליך ואת אליהן והכל יהיה בסדר עם הבת שלך.
גנים - זה עובד אחרת מבארץ - אפשר להכניס לימים מלאים, אפשר להכניס לחצאי ימים, אפשר להכניס ליומיים, או שלושה בשבוע.
עלויות יהיו לחצי יום בערב 400-500 דולר ל- 5 ימים ו- 700-1000 דולר לחמישה ימים מלאים. יום מלא יכול להיום 9-2 או 9-3 או 9-4 מעבר לזה תצטרכי לשלם אקסטרה.
אבל! קחי בחשבון שיש המוווון מה לעשות עם ילדים שנמצאים בבית בבקרים: קבוצות אמהות שנפגשות ועושות דברים ביחד, שעות סיפור ופעיליות יצירה בספריות, YMCA שיש בו כל מה שתרצי (כמו מן מתנס), גני חיות, גני שעשועים כמובן, משחקיות שנראות כמו מן גן, מתנפחים.....בחדרי הכושר - יש שירותי בייביסיטינג בחינם או 2-3 דולר טיפ, כך שגם אם הם חלק מהזמן בגן וחלק מהזמן איתך, את לא "תקועה" איתם, את יכולה לבלות איתם באין ספור מקומות. כשאני הייתי עם הקטן שלי בבית עשינו מנוי בסביב 70-80$ לשני דברים למשל גן חיות ומוזיאון ילדים, וכך יכולנו בימי גשם, או קיץ מאוד חמים לבלות שם כמה שנרצה ואפילו להזמין חברים. יש גם הרבה שכונות שיש בהן בריכות ואז כל הילדים מהשכונה משחקים שם ביחד.
אני חושבת שצריך להבין שדרך החיים שונה מבארץ. ולקבל שיוצאים לתהליך של הרבה למידה מחודשת של כללי התנהגות - מי שכל הזמן בועט ומקטר מעייף את הסביבה ואת עצמו. מי שמוכן להיות פתוח ללמוד, ומספיק סקרן כדי לקבל שבמקום החדש חוקי המשחק הם אחרים ולפעמים יש בהם גם הגיון, זה קצת מקל על תקופת ההסתגלות.
טוב... יצא הרבה יותר ארוך ממה שתיכננתי.
אה! דבר אחרון, כפי ש- boneguy כתב לך - אל תשימי את עצמך בסוף הרשימה, אם אתם עוברים, תשארי כאן, מקום טוב לתמיכה, אין ספק שיש חששות לגבי הילדים, אבל יש גם חששות לגבי איך החיים שלנו ואנחנו ניראה אחרי המעבר, מן חוסר וודאות וחוסר שליטה שמאוד מוציאים משיווי משקל.
תודה רבה
לגבי רמת החיים - טרם קיבלנו הצעת שכר. כמובן שאם זה יהיה משהו לא רלוונטי לא ניקח. היום אנחנו חיים ברמת חיים בינונית. מצליחים מעט לחסוך, אנחנו לא מצפים לחסוך שם, שוב מתוך כך שהמטרה שלנו היא לעבור תקופה חוויתית ולשוב ארצה.
לפי מה שכתבת לגבי עלויות הגנים, אז כפי הנראה החברה תכסה עלות יום מלא.
איזה יופי לשמוע מה שכתבת על הפעיוליות שיש במהלך היום ואחר הצהריים, זה בדיוק סוג הדברים שאני מחפשת לדעת / לברר!
אני מניחה שזה מקום נהדר להכיר חברים והורים וליצור חברויות וקשרים חדשים. איפה את גרה? מעניין אם יש כאלה דברים גם איפה שאנחנו עתידים לעבור....
לגבי הפלידיטס - נשמע שדווקא יש תקווה
ברור לי שיקח זמן, אנחנו בישוב חדש וגם כאן לקח זמן עד שבנינו לעצמנו את קבוצת החברים שלנו ואכן זה היה דבר שמצריך עבודה והזעה
שוב, זה לא בא לי טבעי, אבל אני בהחלט אתאמץ בשביל זה.
דוגמא חיה ממש מאתמול בערב: "אמא, עם מי קבענו למחר אחר הצהריים?" אני: "כרגע עם אף אחד" בולי: "אז אני רוצה ללכת ליעלי, או שהיא תבוא אלי, או שאולי נלך לליה, או שבעצם היא תבוא אלי". אני: "טוב....."
יהיה לה סופר קשה אם לא יהיו מפגשים תכופים עם חברים....
מכאן זה נשמע ממש מוזר הלו"ז של הערב, למרות שלא הייתי מתנגדת לשבת בסלון עם הבנזוג בשעה שבע במקום בשמונה או תישע
אז יש בזה גם יתרונות!
זה גם מסתדר לי עם זה שמסיימים את הלימודים מוקדם יותר, לא? וגם אולי את העבודה מוקדם יותר...?
אצלנו הרי אם אני מבקשת מהבעל לצאת בשש מהעבודה הוא אומר שאין מצב כי עוד כל העובדים שלו נמצאים והוא לא יכול ללכת כל הזמן לפניהם! (שלא לדבר על כך שאחר כך עובדים מהבית עוד איזה 4 שעות בממוצע! טירוףףףף!)
כל עניין הלמידה וההתסגלות למקום חדש דווקא זה מה שמסקרן אותי, זאת ההתנסות והחוויה שאני מחפשת, בין שאר הדברים, גם ההיבט התרבותי, כל עוד לא נכנסים למשברים חריפים.
אני מאמינה שאנחנו משפחה מספיק חזקה כדי להתמודד עם זמנים קשים, מה שאני רוצה לנסות למנוע זה להכניס את עצמנו למקומות שהקושי הוא ידוע מראש ואם התועלת קטנה מההפסד, לא רוצה להיכנס לזה מלכתכילה.
לכן, כל הדיון כאן אתכם ועם עצמי, נותן לי עוד ועוד חומר למחשבה.
ככל שיהיה לי יותר מידע, אכול לקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבור המשפחה.
אני מודה לך וכל מי שתורם כאן וחושף בפני את חוויותיו וניסיוני, אני מעריכה זאת מאוד!
אווה
לגבי רמת החיים - טרם קיבלנו הצעת שכר. כמובן שאם זה יהיה משהו לא רלוונטי לא ניקח. היום אנחנו חיים ברמת חיים בינונית. מצליחים מעט לחסוך, אנחנו לא מצפים לחסוך שם, שוב מתוך כך שהמטרה שלנו היא לעבור תקופה חוויתית ולשוב ארצה.
לפי מה שכתבת לגבי עלויות הגנים, אז כפי הנראה החברה תכסה עלות יום מלא.
איזה יופי לשמוע מה שכתבת על הפעיוליות שיש במהלך היום ואחר הצהריים, זה בדיוק סוג הדברים שאני מחפשת לדעת / לברר!
אני מניחה שזה מקום נהדר להכיר חברים והורים וליצור חברויות וקשרים חדשים. איפה את גרה? מעניין אם יש כאלה דברים גם איפה שאנחנו עתידים לעבור....
לגבי הפלידיטס - נשמע שדווקא יש תקווה
ברור לי שיקח זמן, אנחנו בישוב חדש וגם כאן לקח זמן עד שבנינו לעצמנו את קבוצת החברים שלנו ואכן זה היה דבר שמצריך עבודה והזעה
דוגמא חיה ממש מאתמול בערב: "אמא, עם מי קבענו למחר אחר הצהריים?" אני: "כרגע עם אף אחד" בולי: "אז אני רוצה ללכת ליעלי, או שהיא תבוא אלי, או שאולי נלך לליה, או שבעצם היא תבוא אלי". אני: "טוב....."
יהיה לה סופר קשה אם לא יהיו מפגשים תכופים עם חברים....
מכאן זה נשמע ממש מוזר הלו"ז של הערב, למרות שלא הייתי מתנגדת לשבת בסלון עם הבנזוג בשעה שבע במקום בשמונה או תישע
זה גם מסתדר לי עם זה שמסיימים את הלימודים מוקדם יותר, לא? וגם אולי את העבודה מוקדם יותר...?
אצלנו הרי אם אני מבקשת מהבעל לצאת בשש מהעבודה הוא אומר שאין מצב כי עוד כל העובדים שלו נמצאים והוא לא יכול ללכת כל הזמן לפניהם! (שלא לדבר על כך שאחר כך עובדים מהבית עוד איזה 4 שעות בממוצע! טירוףףףף!)
כל עניין הלמידה וההתסגלות למקום חדש דווקא זה מה שמסקרן אותי, זאת ההתנסות והחוויה שאני מחפשת, בין שאר הדברים, גם ההיבט התרבותי, כל עוד לא נכנסים למשברים חריפים.
אני מאמינה שאנחנו משפחה מספיק חזקה כדי להתמודד עם זמנים קשים, מה שאני רוצה לנסות למנוע זה להכניס את עצמנו למקומות שהקושי הוא ידוע מראש ואם התועלת קטנה מההפסד, לא רוצה להיכנס לזה מלכתכילה.
לכן, כל הדיון כאן אתכם ועם עצמי, נותן לי עוד ועוד חומר למחשבה.
ככל שיהיה לי יותר מידע, אכול לקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבור המשפחה.
אני מודה לך וכל מי שתורם כאן וחושף בפני את חוויותיו וניסיוני, אני מעריכה זאת מאוד!
אווה
שירלי של 4
New member
אווה יקרה, מדובר בהחלטה לא פשוטה
כתבו לך תשובות מפורטות ומאוד מאוד חכמות.
בשורה התחתונה, כל ״הבעיות״ שציינת פתירות ברמה כזו או אחרת כפי שפרטו חברי הפורום.
זו שאלה נכונה לשאול את עצמכם ״עד כמה זה בוער בנו?״ או ״על מה נצטער יותר בעתיד?״.
התשובות על השאלות הללו הן בעייתיות גם משום שרילוקיישן משנה אותך ואז הדברים נראים לפעמים לגמרי אחרת.
אתן לך מספר דוגמאות אישיות:
* להורים שלי היתה הזדמנות כשאני ווהאחים שלי היינו ילדים, לעשות רילוקיישן לבלגייה. חברה מקומית מאוד מאוד רצתה את אבא שלי והציעה לו להגיע עם המשפחה. ההורים שלי פחדו ואמרו לא. הם עד היום מזכירים את זה ואומרים כמה טפשים ופחדנים הם היו... (ואבי כבר בן 75). מצד שני, מי אומר שזה היה מוצלח? אין לדעת אבל הם בחרו אז שלא לנסות...
* אחרי 5 השנים של רילוקיישן שלנו בסין שהיה מוצלח, מפנק ונהדר קשה לנו מאוד לחזור ״לחיים הרגילים״. אחרי שחיינו ברמה כ״כ גבוהה וזכינו לראות עולם, לבקר במקומות מעניינים, להכיר ולהתחבר עם אנשים מדהימים מכל העולם, לשלוח את הילדים שלנו לבי״ס שהוא לא פחות ממדהים, לחיות עם עזרה בבית ולהיות פטורים מכל עבודות הבית. אז עכשיו בחזרה לחיים נורמליים אנחנו בדאון. אז מה? היה עדיף שלא היינו עוברים את החוויה הזו? שלא היינו ״טועמים מפרי עץ הדעת״ (ככה אני מרגישה)? מה עדיף, רכבת הרים או פלטו יציב? כל אחד יענה עלה שאלה הזו אחרת...
אני באופן אישי הייתי מצטערת מאוד אם לא הייתי מנסה וכנראה שגם קצת התמכרתי ל״רכבת ההרים״ הזו...
מה שאני מנסה לומר הוא שקשה מאוד לענות על השאלות הללו. מקווה שתקבלו החלטה שתהיו שלמים איתה ושתוכיח את עצמה בעתיד
כתבו לך תשובות מפורטות ומאוד מאוד חכמות.
בשורה התחתונה, כל ״הבעיות״ שציינת פתירות ברמה כזו או אחרת כפי שפרטו חברי הפורום.
זו שאלה נכונה לשאול את עצמכם ״עד כמה זה בוער בנו?״ או ״על מה נצטער יותר בעתיד?״.
התשובות על השאלות הללו הן בעייתיות גם משום שרילוקיישן משנה אותך ואז הדברים נראים לפעמים לגמרי אחרת.
אתן לך מספר דוגמאות אישיות:
* להורים שלי היתה הזדמנות כשאני ווהאחים שלי היינו ילדים, לעשות רילוקיישן לבלגייה. חברה מקומית מאוד מאוד רצתה את אבא שלי והציעה לו להגיע עם המשפחה. ההורים שלי פחדו ואמרו לא. הם עד היום מזכירים את זה ואומרים כמה טפשים ופחדנים הם היו... (ואבי כבר בן 75). מצד שני, מי אומר שזה היה מוצלח? אין לדעת אבל הם בחרו אז שלא לנסות...
* אחרי 5 השנים של רילוקיישן שלנו בסין שהיה מוצלח, מפנק ונהדר קשה לנו מאוד לחזור ״לחיים הרגילים״. אחרי שחיינו ברמה כ״כ גבוהה וזכינו לראות עולם, לבקר במקומות מעניינים, להכיר ולהתחבר עם אנשים מדהימים מכל העולם, לשלוח את הילדים שלנו לבי״ס שהוא לא פחות ממדהים, לחיות עם עזרה בבית ולהיות פטורים מכל עבודות הבית. אז עכשיו בחזרה לחיים נורמליים אנחנו בדאון. אז מה? היה עדיף שלא היינו עוברים את החוויה הזו? שלא היינו ״טועמים מפרי עץ הדעת״ (ככה אני מרגישה)? מה עדיף, רכבת הרים או פלטו יציב? כל אחד יענה עלה שאלה הזו אחרת...
אני באופן אישי הייתי מצטערת מאוד אם לא הייתי מנסה וכנראה שגם קצת התמכרתי ל״רכבת ההרים״ הזו...
מה שאני מנסה לומר הוא שקשה מאוד לענות על השאלות הללו. מקווה שתקבלו החלטה שתהיו שלמים איתה ושתוכיח את עצמה בעתיד
ניריתסקוטלנד
New member
כשאנחנו עזבנו
את ישראל, הילדים שלי היו בערך באותם גילאים - 2.5, 4. 5.5 .
גרנו במושב, חיי הילדים היו ממאאוודד פעילים. אני עוד ממש זוכרת את זה.
כ ל יום היו הולכים לחבר, או חבר היה בא אלינו, פעמיים בשבוע חוג שחייה במושב אחר, הסעות, אירוחים וכו' וכו' וכו' ... מבחינתי היה סיוט!
כל יום, כל אחהצ שימשתי כנהג או מארחת או שניהם. זו ממש הייתה העבודה שלי. באיזשהו שלב הרגשתי שזה ממש מטורף ביחס לגילם הצעיר.
אני אישית, ממש שמחתי וקבלתי בזרועות פתוחות את השקט שהביא איתו המעבר. כן, לילדים היה קשה, אבל לא רק בגלל שלא היה להם פליי דייט אחהצ. היה קשה בגלל הבית החדש, השפה החדשה והמסגרות שעובדות כאן בצורה אחרת. ועוד לנו היה מזל גדול - שכרנו (בניגוד לכל ההמלצות שקיבלנו) בית בשלט רחוק, עוד מישראל (זה מה שעושים כשאין ביקור מקדים חחח), החלטנו לקחת סיכון, בלי לראות את הבית פיזית. הבית שלנו נמצא בCUL DE SACK שזה רחוב קטן בצורת פרסה ובו שישה בתים. בשלושה מהבתים יש ילדים. אלו היו רוב הפליי דייט שלנו בשנה הראשונה כי אני החלטתי לקחת חופש בכל הנוגע לזה. שלא לדבר על המרחקים הגדולים כאן לעומת הארץ - זה היה אומר שממש כל אחהצ הייתי מבלה באוטו בהסעות. לי זה לא התאים, מה גם שכאן לפעמים לא נהוג להשאיר את הילד לבד בבית חדש שהוא לא מכיר, כשהוא עוד לא שולט בשפה, וזה לוקח גם לפעמים חצי שנה ... והילדים היו בסדר גמור. אפילו מצויין. נכון שבשיששבת נפגשנו עם חברינו וילדיהם, אבל השינוי באמצע השבוע היה ענק!!! ומבורך!!! אני בדיעה שילדים צריכים "לדעת" גם להיות בבית. זה אולי קצת יותר קל כשיש יותר מאחד כי תמיד יש עם מי לשחק (או לריב, תלוי איך מסתכלים על זה). מפתחים זמן איכות משפחה, ארוחות ערב משותפות, זמן אמבטיה ארוך יותר וספורים לפני השינה. זה אחד היתרונות הכי גדולים שאפשר לקבל במעבר הזה. זמן משפחה נטו - כי תכלס אין משהו אחר (לפחות בהתחלה). רק בשנה השנייה הרגשתי בשלה להתחיל לצאת החוצה, פליי דייטס, חברות אמריקאיות וכו'. הייתי צריכה זמן להתבשל ולרכוש בטחון (למרות שאני אדם מאוד חברתי ויש לי אנגלית מצויינת). פשוט לא הרגשתי צורך.
לא לכל אחד מתאים מעבר שכזה,אבל אתם צריכים להחליט ביניכם מה אתם רוצים. שיקולי חברות של הילדה וחיי החברה שלה, עם כל הכבוד, ויש המון כבוד מנסיון אישי, לא צריכים בכלל להוות שיקול בגיל הזה. זה את ואישך ומצבכם האישי כלכלי.
ולמיטב ידיעתי גן לא מסתיים כאן יותר מוקדם מבארץ. להיפך.
אם מדובר בגן עירייה הוא מסתיים באחת וחצי. גן פרטי בדר"כ מסתיים ב 4 .לא?!
כאן, בגן שיש בו אפשרות לימים מלאים, כמו בגן שלנו לדוגמא, ניתן להשאיר את הילד עד שעה 6 וחצי בערב, ללא תוספת תשלום.
את ישראל, הילדים שלי היו בערך באותם גילאים - 2.5, 4. 5.5 .
גרנו במושב, חיי הילדים היו ממאאוודד פעילים. אני עוד ממש זוכרת את זה.
כ ל יום היו הולכים לחבר, או חבר היה בא אלינו, פעמיים בשבוע חוג שחייה במושב אחר, הסעות, אירוחים וכו' וכו' וכו' ... מבחינתי היה סיוט!
כל יום, כל אחהצ שימשתי כנהג או מארחת או שניהם. זו ממש הייתה העבודה שלי. באיזשהו שלב הרגשתי שזה ממש מטורף ביחס לגילם הצעיר.
אני אישית, ממש שמחתי וקבלתי בזרועות פתוחות את השקט שהביא איתו המעבר. כן, לילדים היה קשה, אבל לא רק בגלל שלא היה להם פליי דייט אחהצ. היה קשה בגלל הבית החדש, השפה החדשה והמסגרות שעובדות כאן בצורה אחרת. ועוד לנו היה מזל גדול - שכרנו (בניגוד לכל ההמלצות שקיבלנו) בית בשלט רחוק, עוד מישראל (זה מה שעושים כשאין ביקור מקדים חחח), החלטנו לקחת סיכון, בלי לראות את הבית פיזית. הבית שלנו נמצא בCUL DE SACK שזה רחוב קטן בצורת פרסה ובו שישה בתים. בשלושה מהבתים יש ילדים. אלו היו רוב הפליי דייט שלנו בשנה הראשונה כי אני החלטתי לקחת חופש בכל הנוגע לזה. שלא לדבר על המרחקים הגדולים כאן לעומת הארץ - זה היה אומר שממש כל אחהצ הייתי מבלה באוטו בהסעות. לי זה לא התאים, מה גם שכאן לפעמים לא נהוג להשאיר את הילד לבד בבית חדש שהוא לא מכיר, כשהוא עוד לא שולט בשפה, וזה לוקח גם לפעמים חצי שנה ... והילדים היו בסדר גמור. אפילו מצויין. נכון שבשיששבת נפגשנו עם חברינו וילדיהם, אבל השינוי באמצע השבוע היה ענק!!! ומבורך!!! אני בדיעה שילדים צריכים "לדעת" גם להיות בבית. זה אולי קצת יותר קל כשיש יותר מאחד כי תמיד יש עם מי לשחק (או לריב, תלוי איך מסתכלים על זה). מפתחים זמן איכות משפחה, ארוחות ערב משותפות, זמן אמבטיה ארוך יותר וספורים לפני השינה. זה אחד היתרונות הכי גדולים שאפשר לקבל במעבר הזה. זמן משפחה נטו - כי תכלס אין משהו אחר (לפחות בהתחלה). רק בשנה השנייה הרגשתי בשלה להתחיל לצאת החוצה, פליי דייטס, חברות אמריקאיות וכו'. הייתי צריכה זמן להתבשל ולרכוש בטחון (למרות שאני אדם מאוד חברתי ויש לי אנגלית מצויינת). פשוט לא הרגשתי צורך.
לא לכל אחד מתאים מעבר שכזה,אבל אתם צריכים להחליט ביניכם מה אתם רוצים. שיקולי חברות של הילדה וחיי החברה שלה, עם כל הכבוד, ויש המון כבוד מנסיון אישי, לא צריכים בכלל להוות שיקול בגיל הזה. זה את ואישך ומצבכם האישי כלכלי.
ולמיטב ידיעתי גן לא מסתיים כאן יותר מוקדם מבארץ. להיפך.
אם מדובר בגן עירייה הוא מסתיים באחת וחצי. גן פרטי בדר"כ מסתיים ב 4 .לא?!
כאן, בגן שיש בו אפשרות לימים מלאים, כמו בגן שלנו לדוגמא, ניתן להשאיר את הילד עד שעה 6 וחצי בערב, ללא תוספת תשלום.
הי carlimi
תודה על התגובה והשיתוף בחוויה שעברת, זה בהחלט נותן לי נקודת מבט ופרספקטיבה של מה יכול לקרות.
אני אכן חושבת שבולי צריכה לדעת קצת יותר להיות בבית, למצוא עיסוקים ומשחקים עם עצמה.
כרגע נוקי הוא לא ממש "פרטנר" למשחק, אבל בקרוב כשיגדל עוד קצת אני בטוחה שהם יצליחו למצוא דרכים לשחק יחד, אני רואה את זה קורה לאט לאט.
ואז אולי היא לא תראה את ההישארות בבית כ"עונש".
יחד עם זאת, אני אוהבת את האופי שלה, היא מאוד מיוחדת ולא הייתי רוצה שתשתנה.
האם את מרגישה שהמעבר שינה את האופי של ילדיך?
אני לעצמי מוכנה להשתנות, כמו לגבי ה"לא להישאר בבית", זה בהחלט לא חייב להיות עבודה, זה יכול להיות לימודים נוספים, פיתוח תחבבים או אולי איזה עסק עצמאי קטן, אני בהחלט מוכנה להתנסות.
בכלל, זה יכול להיות עוד פן של הרילוקישן והחוויה - למצוא בעצמי דברים אחרים שלא ראיתי עד עכשיו.... לפתח בעצמי דברים "רדומים" שביום יום בארץ כנראה שלא אגיע אליהם לפני גיל 50
לשכור דירה מהארץ יכול להיות רעיון, למרות שעד שהמכולה תגיע, לא יהיה לנו כלום, אז אולי כן כדאי להיות בהתחלה במלון דירות שהחברה מספקת.
תודה רבה לך על השיתוף!
תודה על התגובה והשיתוף בחוויה שעברת, זה בהחלט נותן לי נקודת מבט ופרספקטיבה של מה יכול לקרות.
אני אכן חושבת שבולי צריכה לדעת קצת יותר להיות בבית, למצוא עיסוקים ומשחקים עם עצמה.
כרגע נוקי הוא לא ממש "פרטנר" למשחק, אבל בקרוב כשיגדל עוד קצת אני בטוחה שהם יצליחו למצוא דרכים לשחק יחד, אני רואה את זה קורה לאט לאט.
ואז אולי היא לא תראה את ההישארות בבית כ"עונש".
יחד עם זאת, אני אוהבת את האופי שלה, היא מאוד מיוחדת ולא הייתי רוצה שתשתנה.
האם את מרגישה שהמעבר שינה את האופי של ילדיך?
אני לעצמי מוכנה להשתנות, כמו לגבי ה"לא להישאר בבית", זה בהחלט לא חייב להיות עבודה, זה יכול להיות לימודים נוספים, פיתוח תחבבים או אולי איזה עסק עצמאי קטן, אני בהחלט מוכנה להתנסות.
בכלל, זה יכול להיות עוד פן של הרילוקישן והחוויה - למצוא בעצמי דברים אחרים שלא ראיתי עד עכשיו.... לפתח בעצמי דברים "רדומים" שביום יום בארץ כנראה שלא אגיע אליהם לפני גיל 50
לשכור דירה מהארץ יכול להיות רעיון, למרות שעד שהמכולה תגיע, לא יהיה לנו כלום, אז אולי כן כדאי להיות בהתחלה במלון דירות שהחברה מספקת.
תודה רבה לך על השיתוף!
מבחינת הדירה
אין מה להשוות בינינו - אתם מקבלים תנאים מהחברה, אנחנו באנו עצמאית, בעלי פוסט דוק, והכל היה על חשבוננו. העדפנו לקחת סיכון של שכירת בית מרחוק, ואולי ליפול מאשר לקחת מלון ותהחיל לחפש אחרי ההגעה, עם שלושה ילדים קטנים. היה לנו מזל
לנו אגב גם לא הייתה מכולה ...
לבי הילדים - מעבר לארץ אחרת לא משנה את הואפי שלהם. הילדים שלי נשארו אותם ילדים עם אותו אופי ... הם מתבגרים וגדלים, אבל הבסיס של האופי נשאר אותו בסיס, והבת שלי, שהיום כבר בת 7 וחצי ועולה לכיתה ב, נשארה אותה פלפל שהייתה בארץ
מה שכן כנראה ישתנה יהיו חיי המשפחה שלכם. אגב - לטוב או לרע, יש משפחות שלא עומדות בשינויים, ויש כאלה שהמעבר מאוד מחזק את הקשר ומעמיק אותו.
אין מה להשוות בינינו - אתם מקבלים תנאים מהחברה, אנחנו באנו עצמאית, בעלי פוסט דוק, והכל היה על חשבוננו. העדפנו לקחת סיכון של שכירת בית מרחוק, ואולי ליפול מאשר לקחת מלון ותהחיל לחפש אחרי ההגעה, עם שלושה ילדים קטנים. היה לנו מזל
לבי הילדים - מעבר לארץ אחרת לא משנה את הואפי שלהם. הילדים שלי נשארו אותם ילדים עם אותו אופי ... הם מתבגרים וגדלים, אבל הבסיס של האופי נשאר אותו בסיס, והבת שלי, שהיום כבר בת 7 וחצי ועולה לכיתה ב, נשארה אותה פלפל שהייתה בארץ
מה שכן כנראה ישתנה יהיו חיי המשפחה שלכם. אגב - לטוב או לרע, יש משפחות שלא עומדות בשינויים, ויש כאלה שהמעבר מאוד מחזק את הקשר ומעמיק אותו.
תודה לך שירלי על השיתוף!
אני חושבת שכמו שאמרת בשורה התחתונה זה משנה את החיים ואנחנו צריכים להיות מוכנים לזה.
לקבל את ההחלטה האם אנחנו מוכנים לשנות את כל חיינו כי גם החזרה היא רילוקישן בפני עצמו וגם לזה צריך להיות מוכנים.
מה שסיפרת על אביך הוא בדיוק מה שאנחנו חוששים, להצטער כי חיינו שלא עשינו את זה..... (זה גם מה שאבא שלי אומר, תנסו, מקסימום תחזרו וזהו, שלא תצטערו כל חייכם שלא ניסיתם).
תודה לך על השיתוף
אווה
אני חושבת שכמו שאמרת בשורה התחתונה זה משנה את החיים ואנחנו צריכים להיות מוכנים לזה.
לקבל את ההחלטה האם אנחנו מוכנים לשנות את כל חיינו כי גם החזרה היא רילוקישן בפני עצמו וגם לזה צריך להיות מוכנים.
מה שסיפרת על אביך הוא בדיוק מה שאנחנו חוששים, להצטער כי חיינו שלא עשינו את זה..... (זה גם מה שאבא שלי אומר, תנסו, מקסימום תחזרו וזהו, שלא תצטערו כל חייכם שלא ניסיתם).
תודה לך על השיתוף
אווה
מקסימום תחזרו
זו צורת הסתכלות לא נכונה. יש לנו חברים שחוזרים הקיץ אחרי שבע שנים- עזבו עם בת שלוש ותינוקת, חוזרים עם שלוש, והגדולה בת עשר. הם כל קיץ עשו הערכה מחדש ופעם הוא רצה לחזור והיא לא ופעם ההפך. הנדנוד הזה בין להישאר ללחזור מנע מהם לקנות בית ולקבל עוד החלטות קבע, הם כל הזמן היו זמניים.
הם טוענים שהם חוזרים בגלל ההורים שלו המזדקנים/חולים, אבל בו זמנית הילדות שלהם יקבלו קצת בעיטה מהמעבר (בעיני, ונראה לי גם אובייקטיבית)- מבתי ספר מעולים שבמעולים (אחד מהם בית ספר למחוננים בהגרלה, אין בארץ דברים כאלה), הן יעברו לבית ספר ישראלי, שכמה טוב שלא יהיה, אין מה להשוות. איך שאני רואה את זה, הם החליטו שעתיד הבנות יוקרב, וההורים השפיעו על ההחלטה עם עזרה כספית מובטחת במידה ויחזרו. ולא, הם לא ממש רצו לחזור לארץ מסיבות אחרות, היה להם פה נוח והרבה חברים, מה גם שלדירה שלהם בארץ הם כבר לא יכולים לחזור, אז הם די מתחילים מחדש, בגיל ארבעים...
כלומר, מה שאני מנסה להגיד שמערכת השיקולים אחרי שבע שנים היא כל כך מורכבת, וכל דבר מטה לכיוון אחר, כי בונים חיים שלמים בינתיים (אפילו שלא היה להם בית, מקרה נדיר אחרי 7שנים).
זו צורת הסתכלות לא נכונה. יש לנו חברים שחוזרים הקיץ אחרי שבע שנים- עזבו עם בת שלוש ותינוקת, חוזרים עם שלוש, והגדולה בת עשר. הם כל קיץ עשו הערכה מחדש ופעם הוא רצה לחזור והיא לא ופעם ההפך. הנדנוד הזה בין להישאר ללחזור מנע מהם לקנות בית ולקבל עוד החלטות קבע, הם כל הזמן היו זמניים.
הם טוענים שהם חוזרים בגלל ההורים שלו המזדקנים/חולים, אבל בו זמנית הילדות שלהם יקבלו קצת בעיטה מהמעבר (בעיני, ונראה לי גם אובייקטיבית)- מבתי ספר מעולים שבמעולים (אחד מהם בית ספר למחוננים בהגרלה, אין בארץ דברים כאלה), הן יעברו לבית ספר ישראלי, שכמה טוב שלא יהיה, אין מה להשוות. איך שאני רואה את זה, הם החליטו שעתיד הבנות יוקרב, וההורים השפיעו על ההחלטה עם עזרה כספית מובטחת במידה ויחזרו. ולא, הם לא ממש רצו לחזור לארץ מסיבות אחרות, היה להם פה נוח והרבה חברים, מה גם שלדירה שלהם בארץ הם כבר לא יכולים לחזור, אז הם די מתחילים מחדש, בגיל ארבעים...
כלומר, מה שאני מנסה להגיד שמערכת השיקולים אחרי שבע שנים היא כל כך מורכבת, וכל דבר מטה לכיוון אחר, כי בונים חיים שלמים בינתיים (אפילו שלא היה להם בית, מקרה נדיר אחרי 7שנים).
אז מה שאת בעצם אומרת
שלא היה שווה כל המעבר שלהם לארה"ב מלכתכילה?
אין לי ספק שיש כאן טלטול ריגשי לילדים ובכלל לכל המשפחה, וכנראה גם אין שם הסכמה מלאה או שקצת נכפית עליהם החזרה לארץ (מה שאני לגמרי מבינה, אין מה לעשות, לפעמים החיים מאצלים אותנו לבחור בחירות שאחרת לא היינו בוחרים).
שורה תחתונה, לגישתך, אם אין כוונה למגורי קבע, אין טעם לעשות זאת?
אני באמת שואלת כי באמת מעניינת אותו דעתך. אני רוצה גם לשמוע את הצד הזה של המטבע.
והמון המון תודה על ההזמנה
שלא היה שווה כל המעבר שלהם לארה"ב מלכתכילה?
אין לי ספק שיש כאן טלטול ריגשי לילדים ובכלל לכל המשפחה, וכנראה גם אין שם הסכמה מלאה או שקצת נכפית עליהם החזרה לארץ (מה שאני לגמרי מבינה, אין מה לעשות, לפעמים החיים מאצלים אותנו לבחור בחירות שאחרת לא היינו בוחרים).
שורה תחתונה, לגישתך, אם אין כוונה למגורי קבע, אין טעם לעשות זאת?
אני באמת שואלת כי באמת מעניינת אותו דעתך. אני רוצה גם לשמוע את הצד הזה של המטבע.
והמון המון תודה על ההזמנה
זו פחות או יותר גישתי
כמו שהבהרתי, כל מעבר הוא רילוקיישן, ושוב מתחילים פחות או יותר מהתחלה, ואף אחד לא מחכה לכם גם בארץ אם וכאשר תחזרו. יש גם פערים בין מי שנשאר למי שחזר, והרבה פעמים ההסתגלות לאמריקה היתה קיימת מתחת לפני השטח ועולה וצפה כששבים לארץ ושוב מתמודדים בביצה הישראלית עם המלחמה הבלתי פוסקת בכולם ובהכל: כבישים, נהגים, שכנים, מחירים, צפיפות וחוסר סובלנות וסבלנות.
המעבר שלהם (איך שאני רואה את זה) לא היה שווה כי עיניהם נפקחו לעולם- איך אפשר לחיות בשקט, להרוויח יפה, לטייל, לתת חינוך מעולה ורב תרבותי לילדות ועכשיו לחזור אחורה. אולי הם רואים את זה טיפה אחרת, אבל ברור לי שהם לא רצו לחזור וקצת ״קנו״ אותם ואכן הבנות ירוויחו את סבא וסבתא לעוד כמה שנים. בטווח הרחוק זו כבר שאלה אחרת...
כמו שהבהרתי, כל מעבר הוא רילוקיישן, ושוב מתחילים פחות או יותר מהתחלה, ואף אחד לא מחכה לכם גם בארץ אם וכאשר תחזרו. יש גם פערים בין מי שנשאר למי שחזר, והרבה פעמים ההסתגלות לאמריקה היתה קיימת מתחת לפני השטח ועולה וצפה כששבים לארץ ושוב מתמודדים בביצה הישראלית עם המלחמה הבלתי פוסקת בכולם ובהכל: כבישים, נהגים, שכנים, מחירים, צפיפות וחוסר סובלנות וסבלנות.
המעבר שלהם (איך שאני רואה את זה) לא היה שווה כי עיניהם נפקחו לעולם- איך אפשר לחיות בשקט, להרוויח יפה, לטייל, לתת חינוך מעולה ורב תרבותי לילדות ועכשיו לחזור אחורה. אולי הם רואים את זה טיפה אחרת, אבל ברור לי שהם לא רצו לחזור וקצת ״קנו״ אותם ואכן הבנות ירוויחו את סבא וסבתא לעוד כמה שנים. בטווח הרחוק זו כבר שאלה אחרת...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.