כמו שאתה אומר, זה לא שחור ולבן וצריך לבדוק כל מקרה לגופו
כאשר מדובר בכביש עירוני רגיל, כלומר כזה שיש מה לחפש בשני צידי הכביש, אז אני מסכים לגמרי שצריך מעבר חציה ולא גשר או מעבר תת קרקעי. המעבר צריך להיות כזה שמתעדף הולכי רגל: מעבר רציף באור ירוק, ולא כזה שתוקע אותם באי תנועה בשמש או בגשם, גם אם זה פחות נוח למהנדס שמתכנן את הרמזורים.
 
לעומת זאת, קח כדוגמה את החיבור הישיר בין תחנת השלום למגדל עזריאלי. האם היית מציע לוותר עליו ושמי שצריך ייצא מתחנת השלום ויחצה את הכביש כדי להגיע למגדלים? אני חושב שרוב האנשים יסכימו שיש ייתרון בחיבור הישיר הזה. עכשיו כשבונים את החלק הדרומי של תחנת השלום, היה צריך לתכנן מעברים דומים (ארוכים יותר) שיקשרו בינו לבין משרדי המממשלה ממערב והמגדלים ביגאל אלון ממזרח, במקום לשלוח את הנוסעים ישר מהתחנה לאי תנועה. כנ"ל לדעתי לגבי הגשר. אלה מקרים יוצאים מן הכלל - הכלל, כפי שכתבת, הוא שצריך מעברי חציה ידידותיים במפלס הכביש.
כמו שאתה אומר, זה לא שחור ולבן וצריך לבדוק כל מקרה לגופוזה שוב אילוץ של בחירה בין רע לרע
שנובע מהמרחק הקטן בין האיילון ליגאל אלון. לא היה מקום להרחבת המדרכה באופן מספק בקטע הזה.
אם היו מפצלים את המדרכה ל-2 (חצי במפלס הרחוב וחצי במפלס הרמפות), הייתי מקבל רמפות ומדרכות צרות שלא היו מאפשרים בשום צורה שילוב של שביל אופניים. היית אומר לרוכבי האופניים. בקצה הגשר תרדו מהאופניים ותלכו לידם. והם כמובן לא היו מקשיבים לך...
העובדה שמי שממשיך ישר על המדרכה צריך לעלות במתינות מטר גובה ואז לרדת במתינות מטר גובה היא לא אידיאלית, אבל בבחירה בין רע לרע זה הרע במיעוטו.
לגבי מעבר חציה תת קרקעיים (או גשרים). ברמת העקרון אני נגד. כי לתפיסתי להכריח הולכי רגל לרדת ואז לעלות (או לעלות ואז לרדת), רק כדי לא להפריע לזרימת התנועה.
א. לא חוסך להם זמן לעומת הרמזור כי יש את העליה והירידה.
ב. מוסיף להם מאמץ (ולא בכל מקום אפשר לשים דרגנועים)
ג. מקשה על הנגישות עבור אוכלוסיות מתקשות ולרוב דופק גם רוכבי אופניים. ומייצר רתיעה בשעות מסוימות לאוכלוסיות מסוימות (נשים בעיקר סובלות ממעברים תת קרקעיים בשעות החשכה).
ד. תופס שטח מדרכה יקר, מקשה על ההתמצאות במטלה הפשוטה של חציית כביש וכמו שאמרת לרוב גם קשה לתחזוקה ברמה טובה ועשוי לשמש מקום לפעולויות לא רצויות.
לא בכדי הפתרון הזה שאומץ בשני מקומות בתל אביב (כיכר המושבות וכיכר מגן דוד) בוטל והוחלף במעברי חציה ידידותיים יותר להולכי רגל.
יחד עם זאת כמובן שאין שחור ולבן, ויש מקומות שבהם זה מתאים.
א. היכן שהטופוגרפיה בכל מקרה תעבוד טוב יותר לטובת הולכי הרגל ורוכבי האופניים במעבר מתחת לכביש (לדוגמה המעברים מתחת לגשרים צמוד לירקון, או חלק מהמעברים בעמק המצלבה בירושלים, או המעבר בין בריכת הסולטן לסינמטק שמנצלים את טופוגרפיית העמק שהכביש עובר מעליו).
ב. היכן שהמעבר התת קרקעי צריך להיות מאד רחב ומזמין מאחר ובנוסף להיותו מעבר הוא משמש גם כניסה/יציאה לתחנה חזקה של מערכת הסעת המונים. במקרה כזה ריבוי הפעילות האנושית (שלעתים גם מצדיק מסחר) מקל על הבעיה הפסיכולוגית המעבר.
לדוגמה אם ניקח את תחנת שאול המלך, מעבר תת קרקעי דרך הכניסה לתחנה מהצד המערבי (מגדל הספירלה של עזריאלי) לצד המזרחי (מגדלי קרן קריה לעתיד לבוא) יכול לעבוד מצוין ולהרגיש בטוח ונוח לכולם, לגבי המנהרה ממנו ועד לאיכילוב אני לא בטוח. זה עשוי להיות קטע מאד לא נעים שעדיף לעשות אותו במפלס הרחוב, גם אם זה ייקח עוד כמה דקות.
כאשר מדובר בכביש עירוני רגיל, כלומר כזה שיש מה לחפש בשני צידי הכביש, אז אני מסכים לגמרי שצריך מעבר חציה ולא גשר או מעבר תת קרקעי. המעבר צריך להיות כזה שמתעדף הולכי רגל: מעבר רציף באור ירוק, ולא כזה שתוקע אותם באי תנועה בשמש או בגשם, גם אם זה פחות נוח למהנדס שמתכנן את הרמזורים.
 
לעומת זאת, קח כדוגמה את החיבור הישיר בין תחנת השלום למגדל עזריאלי. האם היית מציע לוותר עליו ושמי שצריך ייצא מתחנת השלום ויחצה את הכביש כדי להגיע למגדלים? אני חושב שרוב האנשים יסכימו שיש ייתרון בחיבור הישיר הזה. עכשיו כשבונים את החלק הדרומי של תחנת השלום, היה צריך לתכנן מעברים דומים (ארוכים יותר) שיקשרו בינו לבין משרדי המממשלה ממערב והמגדלים ביגאל אלון ממזרח, במקום לשלוח את הנוסעים ישר מהתחנה לאי תנועה. כנ"ל לדעתי לגבי הגשר. אלה מקרים יוצאים מן הכלל - הכלל, כפי שכתבת, הוא שצריך מעברי חציה ידידותיים במפלס הכביש.