מחשבה
אני חייב לסייג כל כל דבריי בהודעה זו, מן ההיגיון, ומן הצדק, כי אין להם על מה שיסמוכו במציאות הריאלית. כל הערכות היפותטיות על מה שהיה יכול לקרות אלמלא - הן בבסיסן שרירותיות ואין צורך לומר שאינן מעלות ולא מורידות. אך ייתכן כי בסיום דבריי, ועל כן, סיבת הודעה זו, תיתכן משמעות כלשהי לגבי הראוי לעשות, או הראוי להמנע, במציאות האקטואלית.
_____________
מרבית ההיסטריונים בישראל, שעיקר התמחותם בציונות, מאוחדים בדעתם בימינו, כמעט סטטוס קוו, כי השואה אינה הגורמת לתקומת מדינת ישראל, כשלוש שנים לאחר סיומה. חלקם מסכימים שהיה לה פקטור מסויים, אך בוודאי לא מכריע, וחלקם חושבים שהשואה היא אינדיפרנטית כליל לתקומה זו. אין ספק, כי ישנם היסטריונים אחרים, גם היום, וגם במדינת ישראל, שחושבים אחרת. אך, הם כאמור, מיעוט.
לעומת אלו, נמצא באומות העולם, את מרבית ההיסטריונים המדיניים והבילטרליים (וחלק לא מבוטל מהם מגרמניה) שטוענים היפך הדבר ממש. ודומני שניתן לומר שהפרזנטור לגישה זו הוא ההיסטוריון הגרמני, ריימונד פרצל, הידוע בכינויו סבסטיאן הפנר, אשר בסוף שנות השבעים ביטא זאת בצרה ברורה בספרו: היטלר - "החידה האיומה ופשרה" בו קבע את הסלוגן: Ohne Hitler kein Israel (בלי היטלר, אין מדינת ישראל!). מסיבות פסיכולוגיות אנושיות ההבדל בין דעות ההיסטריונים מובן. אנשים בעלי הזדהות רגשית (אף רגשית לאומית, שלא לומר לאומנית) יוטו (ולעיתים יתנו) קוגנטיבית גם מהוכחות חד משמעיות.
לא אכנס כרגע לנימוקים של כל אחת מהשיטות הללו, הם רבים ומגוונים, ובעלי דואליות, מחד, ונתונים לפשרנות מאידך. דומני, שעד כמה שניתן לקבוע עמדה בכך, קיימת ראיה לכאורה מכריעה בעניין זה והיא החלטת האו"ם (כ"ט בנובמבר) על תוכנית החלוקה. שאף אם היו לחלק מהמדינות סוג של Redemption גלובלי על גורל היהודים בשואה, הרי שללא הקונפליקט הפוליטי שהיה קיים מזה כחמישים שנים בין יהודים וערבים בחבל ארץ זה, הקרוי ישראל, והשלכותיו הכלכליות והמדיניות על כלל המזרח התיכון ועל המדינות הנמצאות בקשר עימן, הרי שנושא זה כלל לא היה עומד על הפרק. ובאופן פרדוקסלי, דווקא עימות זה (ומשמעויותיו) הוא שהביא להחלטה על הקמת מדינת פלסטין באותה החלטה, ואזי במקרה כגון דא, היה נכון גם לומר כי Ohne Hitler kein Palästina.
לייבוביץ עצמו היה שוטף לדעה של מרבית ההיסטוריונים בישראל. ועמדתו בעניין הייתה ברורה מאוד, והיא צירוף מקרים פוליטי נדיר, שהתחולל בצומת תהליכים היסטוריים (עולמי ויהודי) שבהם לא הייתה לשואה משקל של ממש.
אני רוצה להעלות טענה שראיתי כי רק מעטים מאוד התייחסו אליה (בארץ ובאומות). חיסול יהדות אירופה השמיד את מרבית היהודיים החרדיים - חסידיים וליטאיים (כמעט באופן גורף) ואת מרבית היהודים הסוציאליסטיים (בהם אני כולל הן את חברי תנועת הבונד, ואת הקומוניסטים) עלינו לזכור נתון אמפירי, רוב יהדות אירופה טרם המלחמה הייתה ברובה אנטי ציונית מובהקת (חילוניים ודתיים). התנועה הציונית לא הותירה רושם רב על מרבית היהודים (זאת למרות שהייתה במגמת עלייה מתונה - בזיקה ישירה ליחס הרשויות). דבר זה מוסכם על רוב ככל החוקרים. חיסולם, ובאופן טבעי התגובה לחיסול זה בידי השורדים, היא זו "שציינה" (מלשון ציונות) את הנותרים.
אלמלא השואה אפשר שהייתה קמה מדינת ישראל- אך בחו"ל היה מרבית העם (זה פחות חשוב - כי כך גם היום), האצולה (ולא הפלאחים שעלו בטרם) מרבית המשכילים (ולא הבורים עולי העלייה הראשונה והשנייה) ואין צורך לומר האופוזיציה החזקה ביותר של העם היהודי האותנטי הנותר ביהדותו. רוב העם לא היה רואה בתקומת מדינת ישראל ובציונות מה שהם היו במקורם, היינו תנועה פוליטית גרידא, אלא התרסה נגד ערכיו השונים.
הערכה שקולה וסבירה היא אם כן, כי ישראל, למרות תקומתה, הייתה מתקשה מאוד עד בלתי אפשרי מבחינתה היה להתמודד, לא רק מספרית, אלא גם תוכנית ומהותית, עם אופוזיציה כה משמעותית ומהותית מנגד, שהייתה מאתגרת אותה, בכל שעל ובכל צעד (ואין צורך לומר שבהיות הדת נעדרת כמעט כליל ממחוזותיה ובהיות רוב גדולי ישראל, על רבנן, תלמידהון וישיבותיוהון, באירופה, מתריסים נגד "העגל הזה", יהדות המזרח הנשמעת ברובה הגדול לרבניהם לא הייתה שותפה לעליות ההמוניות שביססו את מדינת ישראל).
מבחינה יהדותית אם כן, די בהערכה היפותטית זו, כדי להעלות אפשרות כי אופזיציה חזקה לשלטון, אוטנומית, הכופרת בשלטון זה, מבחינה יהדותית ואני מעז לומר כקונטרה לה אף אתאיסטית חילונית, היא זו שתציל את גורלו של העם היהודי ההיסטורי מהספק להישרדותו שחזה לו לייבוביץ.
אני חייב לסייג כל כל דבריי בהודעה זו, מן ההיגיון, ומן הצדק, כי אין להם על מה שיסמוכו במציאות הריאלית. כל הערכות היפותטיות על מה שהיה יכול לקרות אלמלא - הן בבסיסן שרירותיות ואין צורך לומר שאינן מעלות ולא מורידות. אך ייתכן כי בסיום דבריי, ועל כן, סיבת הודעה זו, תיתכן משמעות כלשהי לגבי הראוי לעשות, או הראוי להמנע, במציאות האקטואלית.
_____________
מרבית ההיסטריונים בישראל, שעיקר התמחותם בציונות, מאוחדים בדעתם בימינו, כמעט סטטוס קוו, כי השואה אינה הגורמת לתקומת מדינת ישראל, כשלוש שנים לאחר סיומה. חלקם מסכימים שהיה לה פקטור מסויים, אך בוודאי לא מכריע, וחלקם חושבים שהשואה היא אינדיפרנטית כליל לתקומה זו. אין ספק, כי ישנם היסטריונים אחרים, גם היום, וגם במדינת ישראל, שחושבים אחרת. אך, הם כאמור, מיעוט.
לעומת אלו, נמצא באומות העולם, את מרבית ההיסטריונים המדיניים והבילטרליים (וחלק לא מבוטל מהם מגרמניה) שטוענים היפך הדבר ממש. ודומני שניתן לומר שהפרזנטור לגישה זו הוא ההיסטוריון הגרמני, ריימונד פרצל, הידוע בכינויו סבסטיאן הפנר, אשר בסוף שנות השבעים ביטא זאת בצרה ברורה בספרו: היטלר - "החידה האיומה ופשרה" בו קבע את הסלוגן: Ohne Hitler kein Israel (בלי היטלר, אין מדינת ישראל!). מסיבות פסיכולוגיות אנושיות ההבדל בין דעות ההיסטריונים מובן. אנשים בעלי הזדהות רגשית (אף רגשית לאומית, שלא לומר לאומנית) יוטו (ולעיתים יתנו) קוגנטיבית גם מהוכחות חד משמעיות.
לא אכנס כרגע לנימוקים של כל אחת מהשיטות הללו, הם רבים ומגוונים, ובעלי דואליות, מחד, ונתונים לפשרנות מאידך. דומני, שעד כמה שניתן לקבוע עמדה בכך, קיימת ראיה לכאורה מכריעה בעניין זה והיא החלטת האו"ם (כ"ט בנובמבר) על תוכנית החלוקה. שאף אם היו לחלק מהמדינות סוג של Redemption גלובלי על גורל היהודים בשואה, הרי שללא הקונפליקט הפוליטי שהיה קיים מזה כחמישים שנים בין יהודים וערבים בחבל ארץ זה, הקרוי ישראל, והשלכותיו הכלכליות והמדיניות על כלל המזרח התיכון ועל המדינות הנמצאות בקשר עימן, הרי שנושא זה כלל לא היה עומד על הפרק. ובאופן פרדוקסלי, דווקא עימות זה (ומשמעויותיו) הוא שהביא להחלטה על הקמת מדינת פלסטין באותה החלטה, ואזי במקרה כגון דא, היה נכון גם לומר כי Ohne Hitler kein Palästina.
לייבוביץ עצמו היה שוטף לדעה של מרבית ההיסטוריונים בישראל. ועמדתו בעניין הייתה ברורה מאוד, והיא צירוף מקרים פוליטי נדיר, שהתחולל בצומת תהליכים היסטוריים (עולמי ויהודי) שבהם לא הייתה לשואה משקל של ממש.
אני רוצה להעלות טענה שראיתי כי רק מעטים מאוד התייחסו אליה (בארץ ובאומות). חיסול יהדות אירופה השמיד את מרבית היהודיים החרדיים - חסידיים וליטאיים (כמעט באופן גורף) ואת מרבית היהודים הסוציאליסטיים (בהם אני כולל הן את חברי תנועת הבונד, ואת הקומוניסטים) עלינו לזכור נתון אמפירי, רוב יהדות אירופה טרם המלחמה הייתה ברובה אנטי ציונית מובהקת (חילוניים ודתיים). התנועה הציונית לא הותירה רושם רב על מרבית היהודים (זאת למרות שהייתה במגמת עלייה מתונה - בזיקה ישירה ליחס הרשויות). דבר זה מוסכם על רוב ככל החוקרים. חיסולם, ובאופן טבעי התגובה לחיסול זה בידי השורדים, היא זו "שציינה" (מלשון ציונות) את הנותרים.
אלמלא השואה אפשר שהייתה קמה מדינת ישראל- אך בחו"ל היה מרבית העם (זה פחות חשוב - כי כך גם היום), האצולה (ולא הפלאחים שעלו בטרם) מרבית המשכילים (ולא הבורים עולי העלייה הראשונה והשנייה) ואין צורך לומר האופוזיציה החזקה ביותר של העם היהודי האותנטי הנותר ביהדותו. רוב העם לא היה רואה בתקומת מדינת ישראל ובציונות מה שהם היו במקורם, היינו תנועה פוליטית גרידא, אלא התרסה נגד ערכיו השונים.
הערכה שקולה וסבירה היא אם כן, כי ישראל, למרות תקומתה, הייתה מתקשה מאוד עד בלתי אפשרי מבחינתה היה להתמודד, לא רק מספרית, אלא גם תוכנית ומהותית, עם אופוזיציה כה משמעותית ומהותית מנגד, שהייתה מאתגרת אותה, בכל שעל ובכל צעד (ואין צורך לומר שבהיות הדת נעדרת כמעט כליל ממחוזותיה ובהיות רוב גדולי ישראל, על רבנן, תלמידהון וישיבותיוהון, באירופה, מתריסים נגד "העגל הזה", יהדות המזרח הנשמעת ברובה הגדול לרבניהם לא הייתה שותפה לעליות ההמוניות שביססו את מדינת ישראל).
מבחינה יהדותית אם כן, די בהערכה היפותטית זו, כדי להעלות אפשרות כי אופזיציה חזקה לשלטון, אוטנומית, הכופרת בשלטון זה, מבחינה יהדותית ואני מעז לומר כקונטרה לה אף אתאיסטית חילונית, היא זו שתציל את גורלו של העם היהודי ההיסטורי מהספק להישרדותו שחזה לו לייבוביץ.
