מחשבה...
שלום לכולם,אני נופר, בת 17. נכון...אני לא פה כהורה לחייל/ת,אלא כחברה. מצאתי את עצמי חושבת על מה שכבר תקראו,ואני מקווה שזה המקום המתאים שבו באמת אקבל תשובה כנה. אז אני אתחיל,כמו שאמרתי אני כאן כחברה,חברה לחייל שהתגייס לפני זמן קצר יחסית(מרץ 04) להנדסה קרבית. קצת רקע, אנחנו חברים הרבה מאוד זמן,כמה שנים כבר,ובאמת,אני ממש לא יכולה לתאר במילים עד כמה חזק הקשר בינינו. בכל אופן,אני לא צריכה להסביר עד כמה היה קשה(ועדיין קשה)כשהוא התגייס, מלהיות ביחד כל יום-כל היום,זה הפך לשישי-שבת,פעם בשבועיים.. לכן,ברגע שהוא מגיע כמובן שאנו ישר נפגשים,אנו מבלים את כל הסופ"ש ביחד,לבד או עם חבריו,וחוץ מארוחת ערב שישי שעליה אמא שלי אף פעם לא מוותרת,אנחנו לא נפרדים לרגע עד יום ראשון בבוקר... עכשיו מגיעה השאלה שלי, הריי ברור שאתם,בתור ההורים, מתגעגעים מעל ומעבר ואתם מצפים לראות את בנכם,אותו גם אתם רואים רק פעם בשבועיים,ומצפים לבלות איתו כל רגע נתון,האם היה מפריע לכם שהחברה שלו נמצאת שם כל רגע ורגע? מה אתם מציעים לי לעשות? האם גם אצלכם זה קיים? או שאולי אני סתם דואגת,וזה לגיטימי לגמרי? חשוב לציין שאני בקשר טוב עם ההורים שלו,אבל בכל זאת.. מאז שעלתה לראשי המחשבה הזו,קשה לי להתנער ממנה.. אני לא רוצה שהוריו יראו אותי כלא מתחשבת. מצטערת שיצא קצת ארוך, ותודה לעונים. נופר
שלום לכולם,אני נופר, בת 17. נכון...אני לא פה כהורה לחייל/ת,אלא כחברה. מצאתי את עצמי חושבת על מה שכבר תקראו,ואני מקווה שזה המקום המתאים שבו באמת אקבל תשובה כנה. אז אני אתחיל,כמו שאמרתי אני כאן כחברה,חברה לחייל שהתגייס לפני זמן קצר יחסית(מרץ 04) להנדסה קרבית. קצת רקע, אנחנו חברים הרבה מאוד זמן,כמה שנים כבר,ובאמת,אני ממש לא יכולה לתאר במילים עד כמה חזק הקשר בינינו. בכל אופן,אני לא צריכה להסביר עד כמה היה קשה(ועדיין קשה)כשהוא התגייס, מלהיות ביחד כל יום-כל היום,זה הפך לשישי-שבת,פעם בשבועיים.. לכן,ברגע שהוא מגיע כמובן שאנו ישר נפגשים,אנו מבלים את כל הסופ"ש ביחד,לבד או עם חבריו,וחוץ מארוחת ערב שישי שעליה אמא שלי אף פעם לא מוותרת,אנחנו לא נפרדים לרגע עד יום ראשון בבוקר... עכשיו מגיעה השאלה שלי, הריי ברור שאתם,בתור ההורים, מתגעגעים מעל ומעבר ואתם מצפים לראות את בנכם,אותו גם אתם רואים רק פעם בשבועיים,ומצפים לבלות איתו כל רגע נתון,האם היה מפריע לכם שהחברה שלו נמצאת שם כל רגע ורגע? מה אתם מציעים לי לעשות? האם גם אצלכם זה קיים? או שאולי אני סתם דואגת,וזה לגיטימי לגמרי? חשוב לציין שאני בקשר טוב עם ההורים שלו,אבל בכל זאת.. מאז שעלתה לראשי המחשבה הזו,קשה לי להתנער ממנה.. אני לא רוצה שהוריו יראו אותי כלא מתחשבת. מצטערת שיצא קצת ארוך, ותודה לעונים. נופר
לא ציינתי את זה, אבל זה הפך להיות לברור מעליו שעד שהוא סוף סוף בבית אנחנו ישנים אצלו. שאני אמנע ממנו לישון במיטה שלו, אחרי כל כך הרבה זמן על החול?? האמת שמה שתיארת תואם בדיוק למצבנו,יוצאים עם חברים וחוזרים אליו הביתה. אולי אני בעצם החברה של בנך?
