מחשבות על ציונות ויהדות.
אני עוסק מזה כמה שנים בהנחיית קבוצות בנושאי זהות יהודית וישראלית, היחס בין ישראל לפזורה היהודית, תרבות יהודית וכו', במסגרות שונות. בזמן האחרון עלו בי מחשבות כפירה ביקורתיות מאוד לגבי הציונות כרעיון. אני רוצה להדגיש שהביקורת היא בתחום הרעיוני על היחס שבין הציונות ליהדות. אני לא יודע איזו משמעות פוליטית מעשית יש לביקורת שלי, אם בכלל, ואני גם לא רוצה לעסוק בזה כרגע. בנוסף, הבעייתיות של הציונות בעיני (גם לגבי מה שנובע ממנה ביחס לתושבחים לא-יהודים בארץ) לא משפיעה על דעתי על זכות קיומה של מדינה יהודית, שכן אני חושב שהתפתחות הציונות היתה מתבקשת מאוד בזמן ובמקום בו היא נהגתה, וכל מה שקרה בעקבות זאת, עד עשרות השנים האחרונות בכל אופן, היה כמעט בלתי נמנע. אני גם חושב שזכותם של יהודים למדינת לאום לא נופלת מזכותו של אף אחד אחר, בלי שום קשר לבעיות הרעיוניות שלי עם הציונות. השאלה עלתה אצלי בעקבות שורה של הנחיות שהעברתי לאוכלוסיה בעלת תפיסת עולם ציונית "הארד-קור", צוערי בה"ד1. בחלק שעוסק בקשר שבין זהות להסטוריה, אני נוהג לשחק אתם משחק אסוציאציות, שבו עליהם לזרוק אירועים או אישים מתולדות העם היהודי, מה שעולה להם בראש באותו הרגע. להפתעתי, התוצאה המתקבלת היא זהה כמעט לחלוטין בכל המקרים. יש הצטברות של אירועים בין אברהם אבינו לחורבן בית שני, והצטברות נוספת בין הקונגרס הציוני הראשון עד היום. באמצע, מתקבל ואקום מוחלט שנמשך כ-1800 שנה (פעם או פעמיים מישהו זרק את גירוש ספרד, אבל זה הכל). התשובות לשאלה "למה" הן אחידות למדי גם כן. באותן 1800 השנים לא היתה לנו מדינה. לפי רוב העונים, האירועים שהתרחשו בתקופת הגלות היו רלוונטיים לקהילות כאלה ואחרות, אבל היות שהיהודים היו מפוזרים, לא היתה להן משמעות לאומית ולכן הם פחות חשובים. בסופו של דבר, זאת ראיית ההסטוריה של הציונות. היתה לנו ריבונות, גלינו מארצינו (פוגרומים, קוזאקים ,אנטישמיות, רדיפות ידה ידה ידה) ואז חזרנו לארצינו והקמנו את הריבונות מחדש. הציונות רואה ביהדות לאום. ראיה זו של הציונות החילונית השלימה את הראיה הדתית שהיהדות היא קודם כל דת. לכן, הציונים השאירו את "היהדות" לחרדים כמונופול, ולקחו לעצמם את הלאומיות כמונופול. זאת הסיבה, שהויכוחים שמתנהלים מסביב לשאלת "מהי יהדות" מסתובבים סביב המושגים של לאום ודת. אז מהי היהדות בעצם? היא לא בדיוק לאום, שכן לא כל היהודים שותפים ללאומיות היהודית (ציונות) כרעיון או כמעשה, וזה לא משפיע על היותם יהודים. היא לא בדיוק דת שכן לא כל היהודים הם דתיים, וישנם חברים רבים בקהילות יהודיות ברחבי העולם שלא מוכרים כיהודים מבחינת ההלכה. היא לא בדיוק עם שכן לא לכל היהודים יש מוצא אתני משותף, והמוצא המשותף שקיים הוא די רופף. היא לא בדיוק תרבות כי אי אפשר להגדיר שום תרבות קונקרטית משותפת לכל הקהילות היהודיות בעולם. אבל מצד שני, היהדות כוללת בתוכה את כל המרכיבים האלה, שחופפים אחד את השני באופן חלקי. אני מבין מזה שההגדרה היחידה שמתאימה ליהדות היא "ציביליזציה". הציביליזציה היהודית הורכבה מדוברי שפות שונות, תושבי מקומות שונים, ובעלי מוצא אתני מגוון. הדת היהודית לא היתה, כשלעצמה הגורם המאחד היות שעד למאתיים השנים האחרונות, ולהתפתחות המושגים "חילוני" ו"דתי", היהודים היו מה שהיום היינו מכנים כ"מסורתיים". כלומר, כולם שמרו על נאמנות למנהגים מסורתיים מקובלים, אבל מידת האדיקות הדתית נעה בין מסירות להפקרות מוחלטת, ועם כל הספקטרום בינהם. בדומה למסורתיים של ימינו, היהודים במרבית ההסטוריה קיימו מצוות ומנהגים במידה זו או אחרת, כביטוי של השתייכות לפני כל דבר אחר. מה שאיחד את כל הקבוצות השונות האלה לציביליזציה אחת היו השפה והטקסט. העברית, אע"פ שלא היתה בשימוש יומיומי, שימשה כשפת קודש וספרות גבוהה בכל רחבי העולם היהודי. אפשר להשוות אותה לערבית הספרותית שהיתה משותפת לכל העולם המוסלמי (שברובו איננו ערבי). בכל חלק של האימפריה המוסלמית דיברו שפה או ניב אחר, אבל השפה הערבית הכתובה היתה משותפת. היו גם שפות לא ערביות שעשו שימוש באותיות ערביות, כמו שפות היידיש והלאדינו, ששילבו שפות מקומיות עם כתיב ומילים עבריות. אפשר להשוות את העברית גם ללטינית, השפה המאחדת את העולם הקתולי או הסינית הכתובה. האופי ה"כתוב" של השפה בא לידי ביטוי גם בצורות הגיה שונות של המילים העבריות בקהילות שונות. הטקסטים הקאנוניים, ובראשם התנ"ך והתלמוד, היוו גורם מאחד שני. כל היהודים בכל הפזורה התייחסו לטקסטים הנ"ל בצורה זו או אחרת. היחס נע בין ראיית הטקסט כציווי דתי מחייב לאנטגוניזם קשה, אבל הטקסט היה תמיד משהו שאליו התייחסו, כך או אחרת. גם כאן יהיה נוח להשוות לאסלאם. בעולם המוסלמי היו תקופות ומקומות שבהן שלטה מתירנות ופתיחות מרחיקות לכת, אבל גם אז הקוראן, והטקסטים הנלווים אליו, היוו בסיס תרבותי משותף. אף אחד לא נזרק החוצה מהציביליזציה המוסלמית, או היהודית, משום שלא מילא אחרי הוראות הספר הקדוש, כל זמן שהספר היווה את הבסיס לעולמו התרבותי. ריבוי לשונות, אגב, זה אחד הסימנים המקובלים בסוציולוגיה שמבדילים בין תרבות לציביליזציה. אז לפי דעתי, היהדות היתה משהו הרבה יותר גדול מאשר דת, לאום או קבוצה אתנית. היא לא היתה גדולה כמו הציביליזציה המוסלמית או הסינית, אבל בהחלט עונה לכל הגדרה מקובלת של המילה "ציביליזציה" על כל המשתמע מכך. כשמדובר בהגדרה רחבה כמו ציביליזציה, הגבולות נעשים מטושטשים. האם מוסלמי אמריקאי חילוני שייך לציביליזציה המוסלמית או לציביליזציה המערבית-נוצרית? הייתי אומר שגם וגם. בציביליזציה יש מגוון ותחומים אפורים רחבים. הציונות, שהטיפה "להחזיר עטרה ליושנה" ולהפוך את היהדות ללאום שצמוד רק למדינת לאום מסויימת, עשתה לדעתי עוול גדול ליהדות. במחי יד הציונות שללה אלפיים חמש מאות שנה של התפתחות ציביליזציה מגוונת ומרתקת בכל רחבי העולם, והציעה להחליף את כל זה במדינה אחת, קטנה ומושחתת, במזרח התיכון. לפי ההגיון הזה, הציונות לא היתה "תקומה" של היהדות אלא בדיוק להיפך. עם שלילת תקופת "הגולה", הציונות הפכה את היהדות למשהו מאוד קטן ורגיל. אין פלא שתפיסת היהדות נמצאת במשבר. הצלחת מדינת ישראל, הצבא, המלחמות, ההישגים, הכשלים והתרבות המקומית שהתפתחה כאן מהווים חלק מהסיפור של הציביליזציה היהודית, אבל בשום אופן לא תחליף לה. איך שאני רואה את זה, מדינת ישראל איננה הגשמה של העם היהודי, אלא נדבך בסיפור היותר גדול של הציביליזציה היהודית. נדבך שנכון לעכשיו תופס מקום מרכזי. במילים אחרות, הסיפור של מדינת ישראל הוא סיפור של חלק מהיהודים שהחליטו להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. הציביליזציה היהודית ממשיכה להתקיים ולהשתנות וישראל היא חלק ממנה. כל זה בסך הכל רעיון מעובד למחצה, ובקיצור הכי נמרץ שיכולתי להרשות לעצמי. אשמח לתגובות ולדיון.
אני עוסק מזה כמה שנים בהנחיית קבוצות בנושאי זהות יהודית וישראלית, היחס בין ישראל לפזורה היהודית, תרבות יהודית וכו', במסגרות שונות. בזמן האחרון עלו בי מחשבות כפירה ביקורתיות מאוד לגבי הציונות כרעיון. אני רוצה להדגיש שהביקורת היא בתחום הרעיוני על היחס שבין הציונות ליהדות. אני לא יודע איזו משמעות פוליטית מעשית יש לביקורת שלי, אם בכלל, ואני גם לא רוצה לעסוק בזה כרגע. בנוסף, הבעייתיות של הציונות בעיני (גם לגבי מה שנובע ממנה ביחס לתושבחים לא-יהודים בארץ) לא משפיעה על דעתי על זכות קיומה של מדינה יהודית, שכן אני חושב שהתפתחות הציונות היתה מתבקשת מאוד בזמן ובמקום בו היא נהגתה, וכל מה שקרה בעקבות זאת, עד עשרות השנים האחרונות בכל אופן, היה כמעט בלתי נמנע. אני גם חושב שזכותם של יהודים למדינת לאום לא נופלת מזכותו של אף אחד אחר, בלי שום קשר לבעיות הרעיוניות שלי עם הציונות. השאלה עלתה אצלי בעקבות שורה של הנחיות שהעברתי לאוכלוסיה בעלת תפיסת עולם ציונית "הארד-קור", צוערי בה"ד1. בחלק שעוסק בקשר שבין זהות להסטוריה, אני נוהג לשחק אתם משחק אסוציאציות, שבו עליהם לזרוק אירועים או אישים מתולדות העם היהודי, מה שעולה להם בראש באותו הרגע. להפתעתי, התוצאה המתקבלת היא זהה כמעט לחלוטין בכל המקרים. יש הצטברות של אירועים בין אברהם אבינו לחורבן בית שני, והצטברות נוספת בין הקונגרס הציוני הראשון עד היום. באמצע, מתקבל ואקום מוחלט שנמשך כ-1800 שנה (פעם או פעמיים מישהו זרק את גירוש ספרד, אבל זה הכל). התשובות לשאלה "למה" הן אחידות למדי גם כן. באותן 1800 השנים לא היתה לנו מדינה. לפי רוב העונים, האירועים שהתרחשו בתקופת הגלות היו רלוונטיים לקהילות כאלה ואחרות, אבל היות שהיהודים היו מפוזרים, לא היתה להן משמעות לאומית ולכן הם פחות חשובים. בסופו של דבר, זאת ראיית ההסטוריה של הציונות. היתה לנו ריבונות, גלינו מארצינו (פוגרומים, קוזאקים ,אנטישמיות, רדיפות ידה ידה ידה) ואז חזרנו לארצינו והקמנו את הריבונות מחדש. הציונות רואה ביהדות לאום. ראיה זו של הציונות החילונית השלימה את הראיה הדתית שהיהדות היא קודם כל דת. לכן, הציונים השאירו את "היהדות" לחרדים כמונופול, ולקחו לעצמם את הלאומיות כמונופול. זאת הסיבה, שהויכוחים שמתנהלים מסביב לשאלת "מהי יהדות" מסתובבים סביב המושגים של לאום ודת. אז מהי היהדות בעצם? היא לא בדיוק לאום, שכן לא כל היהודים שותפים ללאומיות היהודית (ציונות) כרעיון או כמעשה, וזה לא משפיע על היותם יהודים. היא לא בדיוק דת שכן לא כל היהודים הם דתיים, וישנם חברים רבים בקהילות יהודיות ברחבי העולם שלא מוכרים כיהודים מבחינת ההלכה. היא לא בדיוק עם שכן לא לכל היהודים יש מוצא אתני משותף, והמוצא המשותף שקיים הוא די רופף. היא לא בדיוק תרבות כי אי אפשר להגדיר שום תרבות קונקרטית משותפת לכל הקהילות היהודיות בעולם. אבל מצד שני, היהדות כוללת בתוכה את כל המרכיבים האלה, שחופפים אחד את השני באופן חלקי. אני מבין מזה שההגדרה היחידה שמתאימה ליהדות היא "ציביליזציה". הציביליזציה היהודית הורכבה מדוברי שפות שונות, תושבי מקומות שונים, ובעלי מוצא אתני מגוון. הדת היהודית לא היתה, כשלעצמה הגורם המאחד היות שעד למאתיים השנים האחרונות, ולהתפתחות המושגים "חילוני" ו"דתי", היהודים היו מה שהיום היינו מכנים כ"מסורתיים". כלומר, כולם שמרו על נאמנות למנהגים מסורתיים מקובלים, אבל מידת האדיקות הדתית נעה בין מסירות להפקרות מוחלטת, ועם כל הספקטרום בינהם. בדומה למסורתיים של ימינו, היהודים במרבית ההסטוריה קיימו מצוות ומנהגים במידה זו או אחרת, כביטוי של השתייכות לפני כל דבר אחר. מה שאיחד את כל הקבוצות השונות האלה לציביליזציה אחת היו השפה והטקסט. העברית, אע"פ שלא היתה בשימוש יומיומי, שימשה כשפת קודש וספרות גבוהה בכל רחבי העולם היהודי. אפשר להשוות אותה לערבית הספרותית שהיתה משותפת לכל העולם המוסלמי (שברובו איננו ערבי). בכל חלק של האימפריה המוסלמית דיברו שפה או ניב אחר, אבל השפה הערבית הכתובה היתה משותפת. היו גם שפות לא ערביות שעשו שימוש באותיות ערביות, כמו שפות היידיש והלאדינו, ששילבו שפות מקומיות עם כתיב ומילים עבריות. אפשר להשוות את העברית גם ללטינית, השפה המאחדת את העולם הקתולי או הסינית הכתובה. האופי ה"כתוב" של השפה בא לידי ביטוי גם בצורות הגיה שונות של המילים העבריות בקהילות שונות. הטקסטים הקאנוניים, ובראשם התנ"ך והתלמוד, היוו גורם מאחד שני. כל היהודים בכל הפזורה התייחסו לטקסטים הנ"ל בצורה זו או אחרת. היחס נע בין ראיית הטקסט כציווי דתי מחייב לאנטגוניזם קשה, אבל הטקסט היה תמיד משהו שאליו התייחסו, כך או אחרת. גם כאן יהיה נוח להשוות לאסלאם. בעולם המוסלמי היו תקופות ומקומות שבהן שלטה מתירנות ופתיחות מרחיקות לכת, אבל גם אז הקוראן, והטקסטים הנלווים אליו, היוו בסיס תרבותי משותף. אף אחד לא נזרק החוצה מהציביליזציה המוסלמית, או היהודית, משום שלא מילא אחרי הוראות הספר הקדוש, כל זמן שהספר היווה את הבסיס לעולמו התרבותי. ריבוי לשונות, אגב, זה אחד הסימנים המקובלים בסוציולוגיה שמבדילים בין תרבות לציביליזציה. אז לפי דעתי, היהדות היתה משהו הרבה יותר גדול מאשר דת, לאום או קבוצה אתנית. היא לא היתה גדולה כמו הציביליזציה המוסלמית או הסינית, אבל בהחלט עונה לכל הגדרה מקובלת של המילה "ציביליזציה" על כל המשתמע מכך. כשמדובר בהגדרה רחבה כמו ציביליזציה, הגבולות נעשים מטושטשים. האם מוסלמי אמריקאי חילוני שייך לציביליזציה המוסלמית או לציביליזציה המערבית-נוצרית? הייתי אומר שגם וגם. בציביליזציה יש מגוון ותחומים אפורים רחבים. הציונות, שהטיפה "להחזיר עטרה ליושנה" ולהפוך את היהדות ללאום שצמוד רק למדינת לאום מסויימת, עשתה לדעתי עוול גדול ליהדות. במחי יד הציונות שללה אלפיים חמש מאות שנה של התפתחות ציביליזציה מגוונת ומרתקת בכל רחבי העולם, והציעה להחליף את כל זה במדינה אחת, קטנה ומושחתת, במזרח התיכון. לפי ההגיון הזה, הציונות לא היתה "תקומה" של היהדות אלא בדיוק להיפך. עם שלילת תקופת "הגולה", הציונות הפכה את היהדות למשהו מאוד קטן ורגיל. אין פלא שתפיסת היהדות נמצאת במשבר. הצלחת מדינת ישראל, הצבא, המלחמות, ההישגים, הכשלים והתרבות המקומית שהתפתחה כאן מהווים חלק מהסיפור של הציביליזציה היהודית, אבל בשום אופן לא תחליף לה. איך שאני רואה את זה, מדינת ישראל איננה הגשמה של העם היהודי, אלא נדבך בסיפור היותר גדול של הציביליזציה היהודית. נדבך שנכון לעכשיו תופס מקום מרכזי. במילים אחרות, הסיפור של מדינת ישראל הוא סיפור של חלק מהיהודים שהחליטו להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. הציביליזציה היהודית ממשיכה להתקיים ולהשתנות וישראל היא חלק ממנה. כל זה בסך הכל רעיון מעובד למחצה, ובקיצור הכי נמרץ שיכולתי להרשות לעצמי. אשמח לתגובות ולדיון.