מחשבות על ציונות ויהדות.

דור לוי

New member
עכשיו לעניין: לדעתי -טעות בחיפוש הדרך

עכשיו לעניין הנושא שהעלת. לדעתי, הציונות התאפיינה בחיפושי דרך. צוחקים ששני יהודים ושלוש דעות? קיבוץ ___ איחוד, וקיבוץ ___ מאוחד? אלו מאפיינים של חיפוש הדרך. אני לא חושב שחשבו על התנתקות מיהדות, או מערכים יהודיים - להפך. אם יש ניתוק כזה, מקורו בשילוב של טעויות בשיקול הדעת ובבחירה ושל לחצים של אינטרסים. המקור , אם קוראים את החזון של הרצל באלטנוילנד , שמר על שילוב של ערכים יהודיים, סוציאליים, יחד עם מתן ביטוי ליוזמה חופשית, ובמקביל זהירות מהכיוון שאליה היא עלולה להוביל... באחרונה, הוציאה בת דודתי במהדורה מצומצמת את זכרונותיו של סבי: יצחק לוי, "ומליבם יוציאו מילים", בעריכת חגית לביא. ספר מרשים, של אדם שניסה לשלב את החלום עם המציאות , על חיפוש הדרך, תוך שפיכת הרבה אור על התקופה. רק כדוגמא: ההסתדרות אפשרה רק ל'פועלים' להיות חברי הסתדרות. אנשים, והיו רבים כאלו, שהיו בעלי ערכים של סוציאליזם ודאגה לזכויות הפרט, אבל "רחמנא ליצלן" החזיקו בעסק פרטי, משק קטן וכד', היו מנודים מהסביבה. כבר אז , הוא חשש ובעצם חזה את התהליך, שבו קבוצות כאלו יחפשו בית שייאמץ אותן, וימצאו אותו דווקא בצד השני של המפה. כדי למנוע זאת, הוא פעל להקמת מסגרות של בעלי עסקים שיוכלו להשתלב הן, ולשמור על עמדה פוליטית "שמאלית" למרות עיסוקם. לצערו, המסגרות האלו החזיקו תקופה מצומצמת בלבד, הוא לא ממש הצליח לסחוף אחריו הרבה אנשים לאורך זמן. נראה לי שזה לקח שעדיין לא נלמד: גם היום, אני מניח שרבים היו יכולים להשתלב באג'נדה של זכויות אדם, וחברה סוציאלית, גם אם במובנים מסויימים הם "לא עומדים בקריטריונים" להחשב אנשים מהשמאל. גם היום, לדעתי רבים מהשמאל, מרחיקים תומכים פוטנציאליים באג'נדה . רק כדוגמא בעבר היה אתר "השמאל שלנו", כרגע אני לא מוצא אותו. אם אתה איש ימין לא נעים לגלוש שם , גם אם אתה תומך בחלק מהדגלים שהם מניפים. כשפורום רפורמה כלכלית עדיין היה בתפוז, הקמתי דוכן הסברה במסגרת ההפגנה של ועידת העשוקים, מול ועידת העסקים. מאוד צרם לי, הגוון הקיצוני של ההפגנה. אנשים מהסוג של פעילי הכיפות הסרוגות של "במעגלי צדק", לא היו מוצאים שם את מקומם וחבל!
 
אני רחוק מלהיות דתי, אבל אני בכל זאת

חושב, שתפילה יום יומית בבית כנסת, מובילה לאהבה עמוקה כלפי ירושליים וישראל. ולכן יש נטיה לעלות ארצה ולהיות בארץ הקודש. חילוניים באופן מוחלט יש מעט מאוד, יש חילוניים שהולכים לבית הכנסת כ 5 פעמים בשנה, ואלה הם רוב החילוניים, החילוניים האלו יש בהם אהדה עמוקה כלפי התנ"ך והמקרא, ולכן יש בליבם אהבה מיוחדת לארץ ישראל. לדעתי, סדר פסח, הוא המשפיע העיקרי, כך אני מרגיש, בחו"ל כשהיינו אומרים בשנה הבאה בישראל, זה היה עם כאב ובנימה אמיתית. בכל זאת המסורת והחגים, לא רק דיברו על יהדות, אלא גם דיברו על געגועים.
 

Y. Welis

New member
אז איך זה שהעליה עד למחצית המאה ה-19

הוגבלה לצליינות או לטיפטוף של כמה מאות אנשים במאה שנה?
 
זאת שאלה מאוד מעניינת, דיי הפתעת אותי איתה.

אתה מאוד צודק, אבל חשוב להדגיש שאני מדבר על עובדות, בחו"ל , במקרה שלי זה היה בעיראק, נהוג היה להתפלל בכאב, בעוצמה כשהיינו אומרים שנה הבאה בישראל, ואני בטוח בעצמי שזה היה המצב במאה ה19 ובמאה ה 18......... ישבנו על גדות נהרות בבל ובכינו. על העובדה הזו אין עוררין, הדת חינכה לגעגוע כלפי מדינת ישראל, כלפי ירושליים, ובאמת שאלה טובה, אם זה כך, למה לא אספנו את עצמינו ועלינו ארצה......... אני שובר את הראש כדי למצוא תשובה לשאלה הזו, תשובה שאני ארגיש איתה טוב, כי אני רואה את עצמי חלק מההיסטוריה, שוב אני לא איש דתי, אני ובית הכנסת, נפגשים מחג לחג, אפילו לפעמים יש לי ספקות אם בכלל קיים אלוהים, אבל אני יודע טוב מאוד מה הייתי ומה חונכתי, ומדינת ישראל היתה בבת עינינו. למה ללכת רחוק, אפשר לבחון את כל נושא הירידה מהארץ, או את כל אלה שגרים בארה"ב ומבקרים בארץ פעם בשנתיים...... יהדות עיראק, שמחה מאוד עם הקמתה של מדינת ישראל, ובכמויות אדירות עזבו את הכל ועלו ארצה, רובם מתוך מניעים לאומיים ודתיים, תחושת השייכות לעם היהודי. פיתאום יש לך מדינה וממשלה שהיא מתוכך מתוך ההיסטוריה שלך מתוך התפילה שלך ומדברת בשפת הקודש. אני חייב להדגיש בפניך, שהמשפט שנה הבאה בישראל, היה נאמר בעוצמה ועם כל הלב, ואני באמת אין לי תשובה לענות, למה לא עלינו ארצה קודם לכן. האם השואה הקשה שהיתה בארופה, היא זו שהניעה אותנו????? אני יכול לדבר על עצמי, שאני לא כל כך הבנתי בזמנו את נושא השואה, כי הנושא נאסר שם בעיראק, כשעליתי ארצה אז הבנתי עד כמה שאין לי לאן לברוח. תמיד היינו מנודים לאורך ההיסטוריה, תמיד משחקי פוגרומים, גם בעיראק, תמיד מבטי בוז וזילזול, תמיד מנסה להסתיר את היותך יהודי, להצטנע. מה זה שווה לעלות ארצה אם מדינת ישראל לא היתה קיימת, עדיין היית צריך להצניע את יהודותך, להסתיר, אולי זה השקול שראו האנשים מול עיניהם בניכר, מה זה שווה לנסוע לירושליים אם אנחנו לא יכולים להיות מוגנים שם, ועוד רחוקים מהקהיליה שאנחנו רגילים להתפלל עמה. אין לי תשובות שמניחות את הדעת לטענה שלך, אבל, המשפט, שנה הבאה בירושלים, היה נאמר בכאב, באנחות, ובגעגוע אמיתי, זה לא היה סתם שיר, זה היה עם כל הלב.
 

Y. Welis

New member
יש לי כמה רעיונות להסברת התופעה

האמונה היהודית, כמו כל אמונה, היתה חייבת אידאל לשאוף אליו, משהו להגיע אליו בבוא העת (התקוה למשיח למשל היא גם סוג של שאיפה כזו). לכן השורה הזו הופיעה בתפילה. אבל אידיאל לרוב נותר אידיאל בלבד ולא ממומש, מחשש שהוא כבר לא יהיה עוד אידאל. לעיתים נוח יותר להעריץ ממרחק מאשר להגיע ולגלות כמה הדבר האמיתי מאכזב, והארץ היתה מאכזבת מאוד - המון ביצות, קוצים וחורבות ('הר טרשים קרח'), כתוצאה מכמה מאות שנים של שילטון חלקי ויישוב מועט (גם של ערבים). כך שנוח היה יותר לשמור על אחדות הקהילות היהודיות בגולה עם אידיאל שכזה. בנוסף, יתכן שהיה חשש קמאי מפני חזרה לארץ ישראל ועירור השינאות הישנות - הפעם גם של הדתות שהופיעו מאז חורבן בית שני, ושמצאו בירוש' מקומות קדושים. אולי היחתה תחושה שכל עוד היהודים לא מרוכזים במקום אחד, הם מוגנים יותר. שמחתי לקרוא על ההיסטוריה האישית שלך בעיראק! אשמח לקרוא עוד.
 

אריה פה

New member
גלה הסוד בוגימאן בעברית ציוילית איש ה.... ?

העלתה נושא לאומי גדול מדי לשעה זו שאני קורא (חזרתי מהעבודה עיף) אבל מהקריאה המרופרפת הבנתי שהעלת נושא יקר וחשוב לי ואני ברשותך רוצה להתיחס אליו ולהגיב ואולי להציע משהוא מעשי וענייני. אקווה שמחר אח"הצ תהייה לקרוא הדברים.ואם לא אז אפנה אלך בפרטי. תודות.
 
למעלה