מחשבות קשות

[james1989]

מחשבות קשות

שמי יובל, אני נשוי שנתיים וחצי בן 27. יש לי ילד ועוד אחד בדרך. אני במצב נפשי קשה מאוד. הייתי מגדיר אותו אפילו דכאוני. הכל התחיל מכך שאני רוצה לצאת עם נשים אחרות אך לא מוכן לפרק את המשפחה. מדוע אני רוצה להכיר? כי בנערותי לא היה לי את זה, אני סובל מ OCD שמלווה בחרדות קשות. בגיל 15 עליתי 40 ק"ג בשנה. הייתי אוכל כיכר, כן כיכר! לחם לארוחת ערב. 2 ארוחות צהריים. 2 ארוחות בוקר.
בקיצור המצב רק מדרדר, אני לא רוצה לעבוד עוד, לא מוצא בכך סיפוק, לא רוצה את אשתי עוד למרות שאני כן אוהב אותה. אני לא יודע איך להסביר את המצב שלי, אני מבלה שעות בצ'אטים אבל לא רוצה באמת לשכב עם נשים אחרות אלא להיות מחזר שלהן. מצב נורא.
חשק מיני רק יורד, בקושי מדבר עם אשתי. לא רוצה לבגוד בה ולהפסיד את המשפחה. לא רוצה ללכת ליצאנית. גם לא רוצה באמת לשכב עם מישהי אחרת.
אבל רוצה שקט, ושקט אין לי. וקשה לי, כל כך קשה. בזמן האחרון מתחילות יותר ויותר מחשבות אובדניות. אני מרגיש בבית כלא מזהב. יש לי הכל, יש לי אישה אוהבת, יש לי ילד מדהים, עבודה מסודרת אבל זה לא מספיק לי.
אני חייב תמיד את מה שאין. אני מפחד שאני הורס את חיי. ברור לי שבגירושין לא אעמוד, לא אוכל בלי ילדיי ואשתי שמתאימה לי כמו כפפה ליד ולא כלכלית עם מזונות של 4000 ש"ח מתוך משכורת של 6000 ש"ח.
האם מישהו חווה דברים אלה עכשיו?
מישהו יכול לעזור לי?

 

[shirael]

כן.

תראה, הסיפור שלך זועק כאלף קולות על דבר אחד: אתה בדיכאון. וזה לא כי אתה רוצה נשים אחרות, וזה לא בגלל הזוגיות. זה בגלל שהדבר הזה - שגרם לך "להתחרפן" בגיל ההתבגרות, שניסית לקבור אותו עם הרים של אוכל (שבתורם קברו אותך תחת שכבת הגנה של שומן) - הוא לא באמת נפתר והוא ממשיך ונוגס לך בכל מה שטוב בחייך; הזוגיות, ההורות, העבודה. התחושות הקשות שלך הן פעמון אזעקה, והן צודקות: אתה עומד לאבד את הכל אם תמשיך ככה. אולי לא מחר, אולי לא מחרתיים, אבל לאט לאט הכל ייהרס.

מצטערת לומר לך מלים קשות כאלה, אבל אני מקווה שתבין: אתה במצב קשה. המסלול שאתה צועד בו מגיל 15 יוביל אותך לאבדון, ושום בחורה שתכיר לזיון או לרומן לא תשנה את זה, רק תעזור לך למסך את הבעיה האמיתית עוד כמה חודשים, עד שגם אותה תרחיק מעליך.

אז מה הבעיה האמיתית? אני לא יודעת. לא סיפרת ולא רמזת מה היא יכולה להיות, אתה כנראה באמת לא אוהב לדבר על זה. אולי אתה אפילו חושב בטעות שהיא בכלל לא קשורה לנושא שבאת לשאול לגביו. אבל אתה טועה מרה. הכל קשור אליה. אי אפשר באמת להפרד דברים כאלה.

החדשות הטובות הן שעדיין יש לך מה להציל. אשה אוהבת, ילד וחצי, עדיין יש עבודה, עוד לא נפלת לתהום. למען כל מה שאתה אוהב, גש לטיפול רגשי. לך לסדנאות. חזק את עצמך עם טיפול אלטרנטיבי כמו רפלקסולוגיה, הומאופתיה או דיקור. קרא ספרי מודעות. עשה מדיטציה. אין בזה בושה או אשמה. יש בזה בחירה בחיים, בחירה שלא לוותר על האושר שמגיע לך, נכונות להילחם עליו ולנצח את השדים הפנימיים שבגללם אתה כל כך סובל עכשיו. יש בשביל מה.

 

[עוגיפלצת113]

ככה בדיוק נוצרות כתות

כל הבעיות הנפשיות שמחפשות "פתרון אלטרנטיבי".
SSRI וחבריו. בלי חוכמות. וטיפול בשיחות.

 

[shirael]

מהההה?

אני לא יודעת אפילו איך להתחיל לענות לך.
ההמלצה הראשונה שלי היתה טיפול נפשי. מנסיוני האישי זה לא מתקרב ללהיות מספיק, אז הוספתי עוד כל מיני תוספות. תאמיני לי, יש ברשימה שלי גם דברים הרבה יותר קיצוניים, שחוללו נסים ונפלאות בפרק זמן קצר מאוד (אבל העדפתי להישאר בגדר הסטנדרטי), ואיכשהו הצלחתי לא לגמור בכת. אני בהלם מהתגובה שלך בכלל.
זה כמו להגיד שכל מי שלא עובד כשכיר בחברה יגיע בהכרח להיות מובטל ולגור ברחוב.

 

[עוגיפלצת113]

ומים קדושים ומזוזות

אני די בטוחה שיש גם אנשים שמוכנים להישבע שאלה ריפאו להם סרטן. זה עדיין לא הופך אותן לטיפול הבחירה.
מחלות נפשיות שונות מכל מחלה גופנית אחרת כי הן הופכות אנשים לפגיעים נפשית וחושפות את האדם הרבה יותר בקלות למיני שרלטנים ואובות וידעונים. לכן כן הייתי הולכת על הקו המיינסטרימי במקרה הזה. זו הייתה כוונתי. גם ככה התחום של הטיפול והעזרה הנפשית פרוץ לגמרי, לא צריך להוסיף מים קדושים למדורה.

 

[מריוס זכריה]

דיכאון, OCD, יאוש, מחשבות אובדניות...

זה הרגע לטיפול מקצועי ודחוף.
לך לפסיכולוג קליני, ובנו יחד תהליך טיפולי אינטנסיבי.
כל דבר אחר יהיה לא אחראי.

(לא מאמן ולא מגשר ולא מטפל זוגי וגם לא סדנאות בסגנון shirael, מכיוון שאין לך זמן למשחקים ו"התפתחות" עם מרכאות או בלי. אתה במצב חירום שדורש רפואת חירום. )

הסבל איננו מצב הכרחי. אפשר להבריא ולהיות שמחים ומאושרים. אבל כשיש בעיה רפואית (וזה מה שיש לך) - צריך להיות מספיק חכם לטפל בה בכלים הרפואיים המתאימים.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי

 

[shirael]

טוב טוב בסדר,

לקחתי חזרה, שלא יעשה סדנאות, הוא באמת במצב חירום וגם עמוק בחוסר מודעות.

אבל הדבר הראשון שאמרתי היה ללכת לטיפול, נכון??? תזכרו

 

[מריוס זכריה]

אני לא נגדך כפרה. לא אמרתי כתות ולא מים קדושים...

 

[חובטת שטיחים]

זה נשמע כמו מצב לטיפול תרופתי - פסיכיאטריה

 

[נוסעת27]

אתה מסתחרר בתוך לופ

הדברים שאתה מתאר וחווה הם הכל מהשורש הזה של הדיכאון. אין קשר לאף אחד אחר, נשמע שאתה חווה מחשבות טורדניות. המחשבות ש"רק אם אנהל רומן הכל יסתדר" שאתה בעצם יודע שזה לא באמת משנה אבל המחשבה לא מרפה ממך. זו מחשבה טורדנית והיא נפוצה לחרדה/דיכאון, כנ"ל מחשבות אובדניות.
&nbsp
דבר ראשון, כרפואת חירום- במידה ואתה חש לפתע מחשבה אובדנית מתגנבת לה (ומנסיון, לרוב זה קורה ברגע של שקט בלילה שכולם ישנים) אני ממליצה להתקשר לער"ן כי מאוד חשוב לשוחח עם מישהו במצב כזה ולא נשמע שאתה מסוגל כרגע לדבר עם אשתך. ואם אתה מרגיש שזה ממש בלתי נסבל וכובש אותך, אפילו לנסוע לטרם באמצע הלילה. כל דבר שישלוף אותך מהלופ המסוכן הזה!
כל זה לחירום ולכרגע.
&nbsp
הדבר הבא שאני ממליצה לך, הוא לפנות אל קופת החולים, ולקבוע טיפול פסיכולוגי מסובסד ואינטנסיבי. מאמינה שייקבעו לך שתי פגישות לשבוע לפחות אם לא יותר. טיפול פסיכותרפי הוא הדבר העיקרי שאתה צריך כרגע. ו-ע-כ-ש-י-ו.
אני באופן אישי נגד תרופות, ויודעת שגם מהבור הכי עמוק אפשר לצאת בלעדיהן באמצעות עבודה נכונה אבל זאת כבר תהיה בחירה שלך בצמוד לעבודה עם מטפל.
בכל מקרה נראה לי שישבת מספיק והתבוססת בזה. מומלץ גם לבקר בפורום "הפרעות חרדה- תמיכה" אם ברצונך לקבל עוד מידע, לחלוק, להתייעץ ולשתף (הגבול בין דיכאון לחרדה הוא דקיק עד לא קיים).
בהצלחה

 

[איןאריותכאלה]

לא מכל בור אפשר לצאת לבד

דיכאון הוא מחלה. אני אכתוב את זה שוב כי אנשים מתבלבלים בענייני הנפש. דיכאון הוא מחלה. קשה. כשיש לך דלקת ריאות אתה לוקח אנטיביוטיקה, נכון? הכתובת שלך היא פסיכיאטר ובמקביל פסיכולוג לעיבוד רגשי. וקיים הבדל גדול בין דיכאון לחרדה. ויש לו הגדרות קליניות.

 

[נוסעת27]

את מדברת מניסיון?

כי אני כן.
בהגדרה הרפואית נטו בדיכאון וחרדה יש ירידה של סירוטינין במוח. אני לא מדברת על התקפי חרדה, אלא על הפרעת חרדה נטו. התסמינים הם זהים - הסתגרות, שקיעה בעצמך, פחדים גדולים שמתעוררים בהקשרים לא הגיוניים, מחשבות טורדניות, אובדניות וכו'.

ידעת שכדי להחליט על "מחלה פסיכיאטרית" יושבים מלא פסיכיארטים בחדר בוודעה, ועושים הצבעה האם להכריז על משהו כמחלה פסיכיארטית או לא, ללא ממצאים רפואיים כמו בדיקות דם, סריקות מוח וכד'. כי פשוט אין באמת איך לבדוק את הדברים האלו. אין אף סריקה או בדיקה בעולם שיכולה לבדוק רמות סירוטינין במוח.

לכן לא הייתי ממהרת לדחוף לאנשים תרופות פסיכיאטריות, או לקטלג אותם כ"חולים".
דיכאון, חרדה הם נפשיים אך מרגישים פיזיים, ופורצים בעקבות מנגנוני התמודדות קלוקלים עם משהו שצריך להתמודד איתו אחרת. לכן הדבר הנכון הוא טיפול פסיכולוגי קודם כל. ממש לא אמרתי לבד.

 

[איןאריותכאלה]

ואני חושבת שלהגיד לאדם בכזו מצוקה

שמנגנוני ההתמודדות שלו קלוקלים - ואם הוא רק ישנה שניה פרספקטיבה הוא יפסיק לחשוב מחשבות אובדניות ויראה את הדבש שבחיים שלו -זו חוסר אחריות. לא כל אדם עולה 40 ק"ג תוך שנה בגיל ההתבגרות. לא כל אדם נושא איתו צלקות כאלה ומנגנוני הרס עצמי כאלה. ולא - לא כל אדם יכול (וצריך) "לדבר את עצמו" החוצה מהבור באמצעות טיפול פסיכולוגי. יופי שלך זה עזר, אבל זה לא משליך על כל אחד ועל כל סוג התמודדות. מבחינתי אדם אובדני זקוק לטיפול חירום, ואת זה הוא יקבל אצל פסיכיאטר, לא אצל פסיכולוג.

 

[נוסעת27]

את חיה על סטיגמות

וגם קצת לוקה בהבהנת הנקרא...
לא אמרתי שיחשוב מחשבות שמחות והכל יהיה יופי טופי איפה קראת דבר כזה??
ולהגיד לאדם שהוא חולה במחלה קשה, זה כן אחראי? האם את רופאה?
&nbsp
אני לא אכנס להסברים המורכבים והעמוקים של הכוונה של מה שכתבתי, ויש לזה קשר ישיר לכל מה שהוא מתאר שהוא חווה מגיל צעיר ועד היום. יש שם משהו מעבר שחייבים לטפל בו, הדיכאון הוא התסמין ולא הסיבה!
&nbsp
והאם ראית בתגובתי הראשונה עצות שכללו לחשוב מחשבות חיוביות והכל יהיה מהמם? האם לא נתתי עצות פרקטיות לחלוטין למצב הרגיש שהוא מתאר שהוא נמצא בו? האם בגלל שלא צעקתי "מצב חירום אזעקה" או הודעתי לו שהוא חולה אנוש זה אומר שהפחתתי בחשיבות מה שהוא מתאר?
&nbsp
בתור מישהי שהייתה לה הפרעת חרדה קשה, שכל פסיכיאטר הדביק לה תווית אחרת, וכולם בלי יוצא מן הכלל אמרו לה שאם היא לא תיקח כדורים היא מסכנת את חייה ושהיא "מקרה חירום" כדברייך, ובחרה שלא לקחת ולפתור את הבעיה מהשורש עם טיפול צמוד (ממליצה לך גם לבקר בפורום הפרעות חרדה-תמיכה ולראות את הסיפורים של אנשים שם) אני יכולה להגיד לך בביטחון רב שאת טועה בגישה שלך. את לא יכולה בכלל להבין את התחושה הזאת שמשהו כובש אותך בצורה כזאת, ואחד הדברים הכי גרועים שאדם במצב כזה צריך לשמוע שהוא חולה במחלה קשה. זה מטעה, מזלזל ופשוט נובע מבורות. אנשים מדקלמים מה שהם שמעו, ומדקלמים זאת לאחרים, זה חסר אחריות על גבול הפשע לעשות דבר כזה. אנשים עלולים להשתכנע שהם חולים ומקרה אבוד והתוצאות עלולות להיות הרסניות!!!!
&nbsp
ואת יכולה אף להרחיב עוד אופקים ולראות את הסרטים התיעודיים שיצאו בשנים האחרונות על התרופות הפסיכיארטיות, הקלות בה יוצאת כל רגע תרופה חדשה והשפעתן האמיתית, וכמה מליאירדים מגלגלת התעשייה הזו על גבם של אלו שזקוקים לעזרה אמיתית.
&nbsp
ואגב לא פסלתי את התרופות, אמרתי שאני לא בעדן, ושזה משהו שהוא יחליט עם המטפל שלו. אבל חשוב להיות מודעים לכל המידע ולא ללכת אחרי העדר ויש לדחוף כדורים.

 

[אייבורי]

נו

&nbsp
ראשית הניסיון האישי שלך הוא שלך, הוא בטח לא מבטיח רפואה לכלל האוכלוסיה
שנית
אם הסברת כלכך יפה על ירידה בסרטונין, שזה בעצם במהותו הסבר כימי
מדוע תרופה כימית לסידור הסרטונין נראת לך דבר רע כלכך ?
&nbsp
הבחור ללא ספק זקוק לפסיכיאטר + פסיכולוג.

 

[נוסעת27]

כמובן

הנסיון שלי הוא אישי. אבל יצא לי בכל התהליך הזה להכיר הרבה אנשים כמוני, אני לא מבססת את זה רק על עצמי.
אבל כמו שאמרתי, ואתה מוזמן לבדוק אותי- אין שום דרך מדעית בעולם הזה לבדוק האם לאדם חסר סירוטינין במוח. פסיכיאטר קובע זאת על סמך שיחה של כמה דקות עם אדם.
הסיבה שהתרופות כביכול עוזרות (וממש לא לכולם) היא שהן מעלות את הסירוטינין במוח באופן מלאכותי. המוח הופך להיות שמח באופן מלאכותי והאדם מרגיש יותר טוב (שוב, ממש לא בכל המקרים). אבל הבעיה לא נפתרה. לרוב היא חוזרת בסיוטים ליליים כי הסיבה שהבעיה בכלל התחילה עדיין קיימת, שמו עליה פלסטר והידקו אותו היטב, הפצע עדיין פתוח.
אני תמיד משווה את זה למישהו שירו בו קליע. פסיכולוג יחטט בפצע, יכניס כלים סופר מכאיבים, זה לא יהיה פשוט או נעים, בסוף הוא ישלוף את הכדור החוצה או לפחות את חלקו. זה הרבה יותר כואב, ארוך ומייגע וההחלמה קשה אבל בסוף הפצע יירפא.
פסיכיאר לא מוציא את הקליע, הוא רק עוצר את הדימום, שם פלסטר ושולח את המטופל לדרכו. הכדור נשאר בפנים ובתזוזות מסויימות או תנאים מסויימים ירגישו אותו שוב.
&nbsp
יש אנשים, ובניהם כמה מחבריי הקרובים, שבחרו בתרופות כי לא בא להם לחטט בעצמם.הם מודעים לחלוטין שהם לא פתרו את הבעיות שלהם, יש לי חברה שניסתה להפסיק, כי התרופות דיכאו את החשק המיני שלה ואת התיאבון וגרמו לה סיוטים. בסוף היא הבינה שאם היא מפסיקה היא צריכה להתחיל להתמודד עם עצמה ומיהרה לחזור לקחת. אני מכבדת את זה, אבל לעולם לא אמליץ לאדם שרוצה לפתור את הבעיות שלו שזה הפיתרון האידיאלי.
&nbsp

 

[אייבורי]

2 סנט נוספים

&nbsp
אתה באמת נשמע במצב נפשי לא טוב, OCD דיכאון השמנה כפיתית
התוספת שלי
אל תלך לפסיכולוג קליני אלא לפסיכיאטר שהוא גם פסיכולוג
יש לו ארסנל כלים גדול יותר הכולל מעבר לשיחות גם כדורים לאיזון.
&nbsp
בהצלחה

 

[מריוס זכריה]

למה לדעתי לא נכון במקרה זה

יתכן שהוא זקוק לשניהם - גם פסיכולוג וגם פסיכיאטר.
ולמרות שפסיכיאטר אמור להבין בכלים טיפוליים שיחתיים, לרוב הוא לא משתמש בהם.
הסיכוי שפסיכיאטר יפנה במקביל לפסיכולוג קיים, אולם הוא נמוך משמעותית מהסיכוי ההפוך, שפסיכולוג קליני יפנה לפסיכיאטר, במידה והוא רואה בזה צורך.
&nbsp
למה? כי עבור פסיכולוג הפניה לביקורת פסיכיאטרית היא דבר רוטיני למדי. והפסיכולוג גם יעקוב משבוע לשבוע האם המטופל הלך לפסיכיאטר, וכנמראה שגם יקרא מכתב תשובה מהספיכאטר (בייחוד אם זה פסיכאטר פרטי שטורח לכתוב).
&nbsp
ואילו עבור פסיכיאטר, הפניה לטיפול נפשי היא אמנם הפניה נפוצה, אולם לרוב כלאחר יד. הוא איננו רואה בה הכרח. מבחינתו הוא ירשום תרופות, ימליץ למטופל בחום ללכת לפסיכולוג ובזה הוא יסיים איתו עד הביקורת הבאה (פרטי - בעוד שבועיים שלושה, קופ"ח בעוד חודשיים במקרה הטוב).
&nbsp
לכן הייתי מתחיל מספיכולוג ומשם רואה הלאה.
&nbsp
בכל מקרה, במצב קשה, טוב ללכת לשניהם. אבל הפסיכולוג גם יהיה יותר אמפתי ויקדיש יותר זמן כבר בפגישה הראשונה.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
&nbsp
&nbsp

 

[james1989]

חקרתי קצת את תחושותיי

להפתעתי הרבה ובאמת אני די בהלם. אני עונה כמעט על כל התסמינים האפשריים של דכאון.
מקווה שאפשר לצאת מזה. תכלס מפחיד, מצד אחד. אבל מצד שני אין לי כוח להילחם בזה ולהילחם בעצמי שוב. הרי אופי וסגנון מחשבות אי אפשר לשנות. אכן בזמן האחרון אני מרבה לחשוב על מוות באופן כללי, למי יהיה אכפת, מה שווה לעבוד, הכל אותו דבר וגם רגעי סיפוק הם דברים שחולפים במהירות כמו אוכל, מין, כסף...
הכל אותו דבר. למה אנחנו חיים בעצם?

 

[איןאריותכאלה]

אפשר לשנות סגנון מחשבתי

לא לחלוטין, האופי הבסיסי שלנו לרוב לא מתהפך, אבל אפשר להגיע לתובנות יסוד חדשות, לנקות מוגלה מפצעי עבר, ולחיות במקום של מודעות עצמית גבוהה יותר. זה תהליך ארוך והוא דורש הרבה אומץ ונכונות לעבודה פנימית קשה, עושים אותו בליווי של פסיכולוג ומתוך נחישות לשנות את הדפוסים הכי עמוקים. בגלל שאתה מתאר מצב של שקיעה, של מחשבה מרובה על מוות, של העדר כוחות ואנרגיה - אני חוזרת על המלצתי להתחיל אצל פסיכיאטר. תרופות הן לא קסם אבל הם יכולות לרדד את עומק המחשבות, להעניק לך אנרגיה לצאת למסע הגילוי והריפוי העצמי.