מחשבות של ילדים קטנים שחיים בבועה.
אנחנו תמיד מודעים לרע מסביבנו. למלחמות, מחלות, פיגועים, אסונות, רוע של אנשים. תצמיד מודעים ותמיד רחוקים, ומקבלים אותו כמובן מאליו, כי ככה זה. ועולם כמנהגו נוהג, ואין מה לשנות בזה כי ככה זה. ולמרותת שזה בכל מקום ולמרות שאת מוקפת בזה, איך שלא תסתכלי. את מוגנת, וזה לא נוגע בך. עד שבא הדבר הזה, שמפיל אותך מהרגליים, זורק אותך מכל המדרגות ונותן לך מושג חדש על הרוע האנושי. ולכי תמצאי מי שיאסוף את רסיסי האמונה ושברי התמימות שלך עכשיו. והכוויות האלה על כל הגוף "אסור לבטוח באף אחד". בוערות כל פעם שאת רוצה להגיד משהו. יש להתחיל חישובים, מי לפםניי מאחורי ומצדדי, את מי הוא מכיר, אם הוא יעביר הלאה מה שאמרתי והאם אפגע. כשהסיטואציות רצות לך במוח הלוך וחזור, כמו סרט שמתחילים כל פעם מחדש. וכמה אני מטומטמת, וכמה יכולתי למנוע את זה וכמה שה הכאיב לי וכמה בכיתי וכמה פחדתי וכמה אני לא מושלמת. וזה כואב כי את לא מושלמת. כי חטאת בחטא הגאווה הזה שכל הזמן דיברו עליו כשלמדת "אנטיגונה". ולמה אסור לך להרגיש יותר טובה אם את יודעת שאת כן? ולמה את לא יכולה לסתום את הפה שלך לפעמים. לא כולם צריכים לדעת מה את חושבת. ולשחזר שיחות, ומילים, וצעקות ולפחד. ולפחד. וכל מילה עליי, וכל מבט אליי וכל צחוק בגללי והיא מחפשת. מחפשת להרוס עוד. מחפש לשבור ולא מבינה שאין מה לרסק יותר. להראות חזקה ולהיות שבורה ולדעת שעשיתי משהו רע. אבל למה העונש הזה? למה 4 חודשים של יסורים ופאראנויות למרות שיודעת שכבר עבר הזעם. והכוויות האלה על הגוף "לא לבטוח באף אחד". ואת מזמן לא בוטחת באף אחד. וזה קשה. לדבר על עצמך כל לילה לפני שנרדמת. כי את היחידה שאפשר לסמוך עליה. שלא תפגע בך, לא מתוך רוע לפחות. ופתאום מאמינה שכל דבר יכול לקרות. דברים שלא האמנתי שיקרו לעולם. כי הם לא אנושיים, לא הגיוניים. וקרו, מוכיחים שהכל יכול להיות. ולמה אסור לי לצפות. וממה להזהר, וממי להשמר, ובעצם לצפות להכל ולגרוע מכל. ואז מטילה ספק, בין אם בעולם ובין אם בך. אולי הם רעים מדי, אולי קרים מדי, אולי לא אנושיים. ואולי זו את, תמימה מדי, בוטחת מדי, ילדה מדי בשביל להתמודד עם העולם הזה, שרב הנסתר על הגלוי, וכל אחד רע יותר מהשני. ואולי אין לך מקום בדבר הזה שאת לא מסוגלת לעמוד על טיבו. תראי איך הפילו אותך בשנייה. כי האמנת שבאאמת יש נקודת אור איפהשהו. שאף אחד לא יעשה לך את זה, כי למה שמישהו ירצה לפגוע כל כך? למה שמישהו ישמח כי רע לך? ולמה סרבת להקשיב שאמרו לך "אל תנסי להבין אנשים". אני לא יכולה להבין אנשים. אני לא יכולה להבין את העולם זה. אני לא יכולה להבין למה, למה שמישהו ירצה לכאיב לי כל כך ולהפיל אותי לקרשים רק בשביל הכיף שלו. ואני עוד יותר לא מבינה למה, למה אני בתוך זה, 5 חודשים אחרי, ולמה זה כואב לי ולמה אני מפחדת. ואני רוצה להבין. אני לא יכולה לא לנסות. ואני לא מצליחה. אני לא מצליחה לסלק את הפחד הזה. "וכשאת חולמת אני מתמוטטת". למה?. זה כל כך גדול עליי. כל כך גדול עליי. "וכשרואים אותה, היא לגמרי מבולבלת, היא הרבה זמן כבר לא חולמת וצוחקת".
אנחנו תמיד מודעים לרע מסביבנו. למלחמות, מחלות, פיגועים, אסונות, רוע של אנשים. תצמיד מודעים ותמיד רחוקים, ומקבלים אותו כמובן מאליו, כי ככה זה. ועולם כמנהגו נוהג, ואין מה לשנות בזה כי ככה זה. ולמרותת שזה בכל מקום ולמרות שאת מוקפת בזה, איך שלא תסתכלי. את מוגנת, וזה לא נוגע בך. עד שבא הדבר הזה, שמפיל אותך מהרגליים, זורק אותך מכל המדרגות ונותן לך מושג חדש על הרוע האנושי. ולכי תמצאי מי שיאסוף את רסיסי האמונה ושברי התמימות שלך עכשיו. והכוויות האלה על כל הגוף "אסור לבטוח באף אחד". בוערות כל פעם שאת רוצה להגיד משהו. יש להתחיל חישובים, מי לפםניי מאחורי ומצדדי, את מי הוא מכיר, אם הוא יעביר הלאה מה שאמרתי והאם אפגע. כשהסיטואציות רצות לך במוח הלוך וחזור, כמו סרט שמתחילים כל פעם מחדש. וכמה אני מטומטמת, וכמה יכולתי למנוע את זה וכמה שה הכאיב לי וכמה בכיתי וכמה פחדתי וכמה אני לא מושלמת. וזה כואב כי את לא מושלמת. כי חטאת בחטא הגאווה הזה שכל הזמן דיברו עליו כשלמדת "אנטיגונה". ולמה אסור לך להרגיש יותר טובה אם את יודעת שאת כן? ולמה את לא יכולה לסתום את הפה שלך לפעמים. לא כולם צריכים לדעת מה את חושבת. ולשחזר שיחות, ומילים, וצעקות ולפחד. ולפחד. וכל מילה עליי, וכל מבט אליי וכל צחוק בגללי והיא מחפשת. מחפשת להרוס עוד. מחפש לשבור ולא מבינה שאין מה לרסק יותר. להראות חזקה ולהיות שבורה ולדעת שעשיתי משהו רע. אבל למה העונש הזה? למה 4 חודשים של יסורים ופאראנויות למרות שיודעת שכבר עבר הזעם. והכוויות האלה על הגוף "לא לבטוח באף אחד". ואת מזמן לא בוטחת באף אחד. וזה קשה. לדבר על עצמך כל לילה לפני שנרדמת. כי את היחידה שאפשר לסמוך עליה. שלא תפגע בך, לא מתוך רוע לפחות. ופתאום מאמינה שכל דבר יכול לקרות. דברים שלא האמנתי שיקרו לעולם. כי הם לא אנושיים, לא הגיוניים. וקרו, מוכיחים שהכל יכול להיות. ולמה אסור לי לצפות. וממה להזהר, וממי להשמר, ובעצם לצפות להכל ולגרוע מכל. ואז מטילה ספק, בין אם בעולם ובין אם בך. אולי הם רעים מדי, אולי קרים מדי, אולי לא אנושיים. ואולי זו את, תמימה מדי, בוטחת מדי, ילדה מדי בשביל להתמודד עם העולם הזה, שרב הנסתר על הגלוי, וכל אחד רע יותר מהשני. ואולי אין לך מקום בדבר הזה שאת לא מסוגלת לעמוד על טיבו. תראי איך הפילו אותך בשנייה. כי האמנת שבאאמת יש נקודת אור איפהשהו. שאף אחד לא יעשה לך את זה, כי למה שמישהו ירצה לפגוע כל כך? למה שמישהו ישמח כי רע לך? ולמה סרבת להקשיב שאמרו לך "אל תנסי להבין אנשים". אני לא יכולה להבין אנשים. אני לא יכולה להבין את העולם זה. אני לא יכולה להבין למה, למה שמישהו ירצה לכאיב לי כל כך ולהפיל אותי לקרשים רק בשביל הכיף שלו. ואני עוד יותר לא מבינה למה, למה אני בתוך זה, 5 חודשים אחרי, ולמה זה כואב לי ולמה אני מפחדת. ואני רוצה להבין. אני לא יכולה לא לנסות. ואני לא מצליחה. אני לא מצליחה לסלק את הפחד הזה. "וכשאת חולמת אני מתמוטטת". למה?. זה כל כך גדול עליי. כל כך גדול עליי. "וכשרואים אותה, היא לגמרי מבולבלת, היא הרבה זמן כבר לא חולמת וצוחקת".
