זה אולי להאבק בטחנות רוח
אבל אני מאמינה שזה לא, אז אני מגיבה. מולקולת המימן שלך עוזרת המון. כשאני יושבת עם התלמיד שלי, ומעבר לללמד אותו נוסחא חדשה או לעזור לו בתרגיל מסויים, אני מחזקת לו את הביטחון העצמי, ואומרת לו שהוא מסוגל (הוא באמת מסוגל, הוא אחד האנשים החכמים, הוא סתם לא מאמין בעצמו), אני לא יודעת כמה הוא מפנים מזה, אבל הוא מפנים. וכשמישהו שולח לי בבוקר הודעת בוקר-טוב סתם, כי סתם זה עבר לו בראש באותו רגע, או כשחברה שלי באה לבקר אותי כשאני עושה מטבח כדי להגיד לי שלום, אפילו כשזה אחד המקומות המגעילים להיות בהם - זה נקרא, בעיני, להעביר את מולקולת המימן שלהם, ואני לא יכולה בכלל לתאר לך במילים כמה זה נותן לי. אז נכון, הם לא פתרו את כל הבעיות שלי, ונכון שבעולם ממשיכים לאנוס ולרצוח, אבל הם גרמו לי לחייך. גם אני גרמתי למישהו לחייך, כשהוא הוכיח לעצמו שהוא מסוגל. אולי בראיה הגלובאלית שומדבר לא השתנה בעולם, אבל הכל השתנה בעולם. אל תסתכלי על דברים בפרספקטיבה רחבה מדי, תסתכלי על הדברים הקטנים. לא במטרה להתעלם מהרוע, אלא כדי שתוכלי לפחות להמעיט אותו איפה שאת נמצאת. מולקולת המימן שלך היא, לפעמים, כל מה שמישהו צריך. פעם אמרתי לחברה שלי שצריך לשים מתג ON/OFF על רגשות. אז היא אמרה לי שאם אני לעולם לא ארגיש כאב, או עצב, אני לא אדע להעריך את הטוב. וכנ"ל, היא אמרה לי, לגבי רוע. אם לא היה רוע בעולם, לא היינו יודעים מה זה טוב. זו לא הצדקה להיות רעים, אבל זו דרך להסתכל על זה. אני לא מאמינה שאנשים באמת רוצים להכאיב כל-כך, אבל זה כבר דיון פילוסופי אחר. אני כן מאמינה שיצר האדם רע מנעוריו, שיש אנשים שברגע שנותנים להם כוח בידיים הם מנצלים אותו לרעה. אלו היצרים שלנו. "התפוז המכני", "דוגוויל", "אדם בן כלב" ו"על העיוורון" הם ארבעתם הדברים שגרמו לי להפנים את זה, ואני הייתי מזועעת מכל אחד ואחד מהם. מזועזעת ברמות שאני לא יכולה לתאר, כי פשוט לא הסכמתי לקבל את זה. זה אומר גם אני רעה, שגם בי יש את כל הרוע הזה. וזה הפחיד אותי כל-כך שאני לא יכולה להסביר אפילו. אולי יש בי את כל הרוע הזה, אבל אני משתדלת שלא להשתמש בו. בכך שאת טובה לאנשים, את גורמת להם להיות טובים גם.
אבל אני מאמינה שזה לא, אז אני מגיבה. מולקולת המימן שלך עוזרת המון. כשאני יושבת עם התלמיד שלי, ומעבר לללמד אותו נוסחא חדשה או לעזור לו בתרגיל מסויים, אני מחזקת לו את הביטחון העצמי, ואומרת לו שהוא מסוגל (הוא באמת מסוגל, הוא אחד האנשים החכמים, הוא סתם לא מאמין בעצמו), אני לא יודעת כמה הוא מפנים מזה, אבל הוא מפנים. וכשמישהו שולח לי בבוקר הודעת בוקר-טוב סתם, כי סתם זה עבר לו בראש באותו רגע, או כשחברה שלי באה לבקר אותי כשאני עושה מטבח כדי להגיד לי שלום, אפילו כשזה אחד המקומות המגעילים להיות בהם - זה נקרא, בעיני, להעביר את מולקולת המימן שלהם, ואני לא יכולה בכלל לתאר לך במילים כמה זה נותן לי. אז נכון, הם לא פתרו את כל הבעיות שלי, ונכון שבעולם ממשיכים לאנוס ולרצוח, אבל הם גרמו לי לחייך. גם אני גרמתי למישהו לחייך, כשהוא הוכיח לעצמו שהוא מסוגל. אולי בראיה הגלובאלית שומדבר לא השתנה בעולם, אבל הכל השתנה בעולם. אל תסתכלי על דברים בפרספקטיבה רחבה מדי, תסתכלי על הדברים הקטנים. לא במטרה להתעלם מהרוע, אלא כדי שתוכלי לפחות להמעיט אותו איפה שאת נמצאת. מולקולת המימן שלך היא, לפעמים, כל מה שמישהו צריך. פעם אמרתי לחברה שלי שצריך לשים מתג ON/OFF על רגשות. אז היא אמרה לי שאם אני לעולם לא ארגיש כאב, או עצב, אני לא אדע להעריך את הטוב. וכנ"ל, היא אמרה לי, לגבי רוע. אם לא היה רוע בעולם, לא היינו יודעים מה זה טוב. זו לא הצדקה להיות רעים, אבל זו דרך להסתכל על זה. אני לא מאמינה שאנשים באמת רוצים להכאיב כל-כך, אבל זה כבר דיון פילוסופי אחר. אני כן מאמינה שיצר האדם רע מנעוריו, שיש אנשים שברגע שנותנים להם כוח בידיים הם מנצלים אותו לרעה. אלו היצרים שלנו. "התפוז המכני", "דוגוויל", "אדם בן כלב" ו"על העיוורון" הם ארבעתם הדברים שגרמו לי להפנים את זה, ואני הייתי מזועעת מכל אחד ואחד מהם. מזועזעת ברמות שאני לא יכולה לתאר, כי פשוט לא הסכמתי לקבל את זה. זה אומר גם אני רעה, שגם בי יש את כל הרוע הזה. וזה הפחיד אותי כל-כך שאני לא יכולה להסביר אפילו. אולי יש בי את כל הרוע הזה, אבל אני משתדלת שלא להשתמש בו. בכך שאת טובה לאנשים, את גורמת להם להיות טובים גם.
