מטפלים מקצועיים בחולי אלצהיימר
כידוע, חולי אלצהיימר מקבלים לא פעם במסגרת חוק סיעוד מטפל/ת למספר שעות שבועיות (כשבתקופה האחרונה יותר ויותר מודעים בביטוח לאומי לאבחון היחודי של החולים, ולכך שהם זקוקים למלא השעות של ההשגחה). אך מה קורה בפועל? במרבית המקרים נשלחת מטפלת רגילה, שאין לה שום מושג במאפיינים המיוחדים של המחלה הזו. מצב זה גורם לא פעם לכל מיני בעיות וקשיים, לדוגמה: * חולה שמתעקשת להפשיר עוף בסתם יום של חול כי זה "ערב חג והיא צריכה לבשל לכולם", והתופעה חוזרת על עצמה כמה פעמים בשבוע. * חולה שמתעקשת שלא להתרחץ כי היא "התרחצה כבר בבקר". * הזיות שוא וחשדות שהמטפלת גנבה או גרמה לה נזק כלשהו. * אלימות פיזית ומילולית, וכו' כשאין למטפל מיומנות בסיסית להתמודד עם המחלה, לא פעם הוא לוקח את הארועים שקורים במהלך הטיפול באופן אישי ומתקשה להתמודד איתם. רבים מהם מפסיקים את העבודה עם חולה ספציפי רק בגלל שאין להם כלים לעבודה נכונה עם החולה. בעיה נוספת שמתעוררת היא שמבחינה טכנית המטפל לא יודע איך לנצל את מלא השעות שיש לו לתועלת החולה. הרבה פעמים נוצרות שעות ריקות שאפשר היה למלא אותם בהפעלות יזומות המסייעות להאטת התקדמות המחלה, וכשיש מטפלים מיומנים שעברו הכשרה מתאימה, אפשר לדרוש זאת מהם בתוכנית הטיפול (ולדעתי, צריך גם להעלות את תעריף התשלום מהבט"ל למטפלים בחולי אלצהיימר, כי ההכשרה והכישורים הנדרשים מהם רבים יותר מהנדרש ממטפל בקשיש שאינו דמנטי). כמתנדבת במסגרת הפרוייקט "פעילות לבריאות" אי שם בארץ וכמטפלת בפועל בחולים דמנטיים, אני רואה הבדל משמעותי בידע וביכולות המקצועיות לפני שעברתי את הסדנא של הפרוייקט לבין העבודה שלי לאחר מכן. אמנם לשמחתי, האינטואיציות שלי והידע מתחום החינוך המיוחד סייעו לי עוד קודם הקורס להתייחס נכון לחולה ובמקרים מסויימים גם להפעיל אותו, אך אני נתקלת במטפלים (ושומעת סיפורים ממשפחות על מטפלים) שמתקשים למלא את תפקידם כהלכה וביעילות בגלל חוסר ידע על המחלה והכוונה לטיפול נכון ויעיל, עם כמה שפחות תסכולים למטפל, לחולה ולבני משפחתו. איך אפשר לגרום לחברות הסיעוד לרצות שיהיו להם מטפלים מקצועיים בתחום חשוב זה?
כידוע, חולי אלצהיימר מקבלים לא פעם במסגרת חוק סיעוד מטפל/ת למספר שעות שבועיות (כשבתקופה האחרונה יותר ויותר מודעים בביטוח לאומי לאבחון היחודי של החולים, ולכך שהם זקוקים למלא השעות של ההשגחה). אך מה קורה בפועל? במרבית המקרים נשלחת מטפלת רגילה, שאין לה שום מושג במאפיינים המיוחדים של המחלה הזו. מצב זה גורם לא פעם לכל מיני בעיות וקשיים, לדוגמה: * חולה שמתעקשת להפשיר עוף בסתם יום של חול כי זה "ערב חג והיא צריכה לבשל לכולם", והתופעה חוזרת על עצמה כמה פעמים בשבוע. * חולה שמתעקשת שלא להתרחץ כי היא "התרחצה כבר בבקר". * הזיות שוא וחשדות שהמטפלת גנבה או גרמה לה נזק כלשהו. * אלימות פיזית ומילולית, וכו' כשאין למטפל מיומנות בסיסית להתמודד עם המחלה, לא פעם הוא לוקח את הארועים שקורים במהלך הטיפול באופן אישי ומתקשה להתמודד איתם. רבים מהם מפסיקים את העבודה עם חולה ספציפי רק בגלל שאין להם כלים לעבודה נכונה עם החולה. בעיה נוספת שמתעוררת היא שמבחינה טכנית המטפל לא יודע איך לנצל את מלא השעות שיש לו לתועלת החולה. הרבה פעמים נוצרות שעות ריקות שאפשר היה למלא אותם בהפעלות יזומות המסייעות להאטת התקדמות המחלה, וכשיש מטפלים מיומנים שעברו הכשרה מתאימה, אפשר לדרוש זאת מהם בתוכנית הטיפול (ולדעתי, צריך גם להעלות את תעריף התשלום מהבט"ל למטפלים בחולי אלצהיימר, כי ההכשרה והכישורים הנדרשים מהם רבים יותר מהנדרש ממטפל בקשיש שאינו דמנטי). כמתנדבת במסגרת הפרוייקט "פעילות לבריאות" אי שם בארץ וכמטפלת בפועל בחולים דמנטיים, אני רואה הבדל משמעותי בידע וביכולות המקצועיות לפני שעברתי את הסדנא של הפרוייקט לבין העבודה שלי לאחר מכן. אמנם לשמחתי, האינטואיציות שלי והידע מתחום החינוך המיוחד סייעו לי עוד קודם הקורס להתייחס נכון לחולה ובמקרים מסויימים גם להפעיל אותו, אך אני נתקלת במטפלים (ושומעת סיפורים ממשפחות על מטפלים) שמתקשים למלא את תפקידם כהלכה וביעילות בגלל חוסר ידע על המחלה והכוונה לטיפול נכון ויעיל, עם כמה שפחות תסכולים למטפל, לחולה ולבני משפחתו. איך אפשר לגרום לחברות הסיעוד לרצות שיהיו להם מטפלים מקצועיים בתחום חשוב זה?