עוד נסיון לסיפור של קשת
אני מעתיקה אותו, בתקווה שזה יצליח. זה התחיל ביום שני כמעט שבוע לפני. אבא ואני נסענו לד"ר שטרק לבדיקה שגרתית. בדרך כאבו לי הבטן והראש, אבל לא יחסנו לזה חשיבות. ד"ר שטרק נגע לי בבטן וכאב לי, הוא התפלא שכואב ועשה בדיקה וגינאלית. זה הרגיש כאילו הוא קודח נפט, לא נעים. אמרתי לו, אז הוא סיפר לי בחגיגיות שיש לי פתיחה של 2 ס"מ, "יופי יופי" אמרתי "אבל אל תכאיב לי". הוא לא התייחס אלי והמשיך בשלו. כמובן שהוא שלח אותי לעשות מוניטור בביה"ח. נסענו. בדרך התקשרנו לג´וני (המדריכה קורס הכנה ללידה) היא אמרה שלא להתרגש כי אפשר להסתובב שבוע עם פתיחה של 2 ס"מ. אנחנו התרגשנו, אבל לא יותר מדי. המוניטור בביה"ח הראה צירים יפים ודופק טוב, אבל אמרנו למיילדת שאנחנו רוצים הביתה. התגובה הראשונה הייתה – מה פתאום? אבל אנחנו התעקשנו והיא התעשתה. האמת, רצינו להגיע הביתה לאכול משהו (היינו נורא רעבים), להתקלח ולחזור. הגענו הביתה אכלנו, התקלחנו, והצירים? כלום. ממש כמו קודם, שום כאב יש צירים חלושים ברקע, אבל לא כאלה ששווים התייחסות. עם מילותיה של ג´וני מהדהדות בראש הלכנו לישון. למחרת אין זכר לצירים. יום רביעי – כנ"ל. יום חמישי – כלום. יום שישי – שום דבר. הלו, אני בפתיחה של 2 ס"מ, מה הולך פה? הלו? צירים? להתעורר!! בשבת התחילו כל מיני מיחושים. בשעה 5 אחרי הצהרים התחילו צירים שלא ניתן לטעות בהם. שתינו יין, הדלקנו דוד, ושכבנו על המיטה בטן אל בטן, אבא ואני והרגשנו את הצירים. כל ציר מתחיל מלמעלה ויורד בתנועה גלית למטה. מדהים. בערך ב- 9 התחלנו להתארגן, לסדר את התיק סופית ולהתקלח. בעשר הצירים התחילו להיות כואבים יותר והחלטנו לנסוע לביה"ח. קבלה אותנו מיילדת מגעילה (סליחה, אבל אין מילה אחרת) שלא הצליחה להבין מהרשומות של ד"ר שטרק איזה סוג דם יש לי, ולא האמינה למילה שלי, ורצתה לעשות לי בדיקת דם (חשבתי שאני יורה בה). למזלנו הגענו בפתיחה של 5 ס"מ בלבד והמשמרת שלה נגמרה. אז פתיחה בחצי הדרך, חשבנו שאוטוטו קשת מגיעה ונגמר סיפור. איפה? העניינים זזו לאט מהצפוי. למרות שמוקמנו בחדר המשוכלל עם מיטה מתכווננת וכאלה, ביקשתי לעבור חדר ולהשתכשך בג´קוזי. כשהכאבים התגברו וגם הג´קוזי לא הצליח לעזור לי להסיח את דעתי מהם ירדנו לעשן. אחרי שעלינו בקשנו מהמיילדת לבדוק מה העניינים. היא שאלה "כמה את רוצה?" אני רוצה הכל, מה זאת אומרת, איזו מין שאלה זאת? לא הבנתי מה היא רוצה ממני. 9.5 ס"מ, איזו אכזבה, עוד חצי ס"מ של סבל. אבל מתברר שאפשר להתחיל. מכאן אני זוכרת את הדברים במעומעם. החוויה פשוט תפסה פיקוד והשאירה אותי נדהמת בפינה, משתתפת מהצד. המיילדת שמה לי שירותים נייד מתחת לטוסיק ועשתה כל מיני ארגונים. אני לא ראיתי מסרגה (לא ראיתי שום דבר, בקשתי לכבות את האור) אבל כנראה שהייתה כי היא פקעה לי את המים. ופה התבלבלתי נורא. עד עכשיו הטכניקה הייתה שבכל פעם שיש כאב, אני נרגעת ´מקשיבה לדולפינים´, חושבת על ורדים ביום אביב, ונושמת. עכשיו הכאבים היו שונים. עם כל כאב אני מרגישה צורך ללחוץ. אינטואטיבית אני לוחצת. אבל הכאב עם כל לחיצה נהיה בלתי נסבל. מה לעשות? יש לי טכניקה להקלת הכאב – להירגע ולנשום. ושיהיה ברור, המיילדת הזכירה לי מראש מה לעשות: לנשום לסגור את הפה וללחוץ. אבל למרות ששמעתי מה שהיא אמרה ואפילו ניסיתי לשתף פעולה, לא הבנתי מה רוצים ממני. ניסיתי ללחוץ ועקבתי אחרי מה שהיא אומרת אבל הכאב בא לי בהפוכה. לא הצלחתי. צרחתי. את הנשמה. המיילדת מאבדת סבלנות, אני שומעת את זה, היא כמעט צועקת עלי. אני מנסה להבין מה הולך, מה הולך לא נכון, מה הבעיה ומה עלי לעשות כדי לפתור את העניין. אחרי שעה וחצי של לידה פעילה ולחיצות כושלות. הראש מבצבץ לו שם למטה (אחת הנשים שנכנסה באמצע הציעה לי לגעת בראש כתמריץ למשהו כנראה, רציתי לחנוק אותה, אני לא רוצה לגעת בראש! אני רוצה לגמור כבר עם הלידה ולחבק את כל כולה!) נכנס ויוצא. הבחנתי שיש גם רופאת ילדים בחדר. ובכלל די הרבה אנשים מסתובבים לי בין הרגלים. אני גמורה מעייפות. לא יכולה להחזיק את הרגלים. מזל שאבא פה, מחזיק ונשען על רגל אחת, נותן לי קונטרה שאני לא אחליק. אני חייבת להחזיק במשהו אבל הידים שלי חלשות ומחליקות. פתאום נפל לי האסימון. זה שלב הלידה, זה שלב הדחיפות, זה השלב של הכאב שבגללו כולן רוצות אפידורל. זה הכאב שאף אחת לא יכולה לתאר במילים. זה זה העניין. זה הסוד הגדול. ואת הכאב הזה צריך לצלוח. לדהור עליו ולתעל אותו לטובתי. אני לוקחת אוויר, מבקשת מהמיילדת להגיד לי מתי ללחוץ ומתי להפסיק. שלוש לחיצות אני נושכת את הכאב וכבר צריך לא ללחוץ. הראש בחוץ ממה שאני שומעת וחצי רואה, חבל התבור מלופף על הצוואר. המיילדת מתעסקת שם במשהו שמרגיש כאילו זאת חבילת גפרורים בידו של ילד סקרן והכל עולה באש. אני חייבת ללחוץ, המיילדת בקול מיואש אומרת "או קי, תלחצי.." אני לוחצת. האש שוככת, אני מרגישה את ההדף שלך עוברת בתעלה. אני נדהמת. איזו הרגשה מיוחדת; מוזרה, מפחידה, מרגשת. ולפני שאני מספיקה להכיל את כל שלל ההרגשות הללו, את כאן! הי, מתוקה שלי! מקומטת סגולה לבנה שלי! עשינו את זה! את פה! פתאום יש לי כוח. להרים, לחבק, לנשק, להניק. שלום לך! את יפיפייה שלי! לפני שאני מספיקה להגיד משהו, את נלקחת ממני, כנראה לניקוי ושקילה וכאלה. אני חלשה מדי מכדי להתנגד. אבא הולך איתך והמיילדת, אני צריכה להוציא את השליה. איזה כאבים. האישה (מיילדת ב´, שבמהלך הלידה רק עצבנה אותי. היא הזיזה לי את הרגל [אולי הפרעתי לה, אולי ניסתה לעזור] ובזמן הלחיצה היא נהדפה וכמעט איבדה שיווי משקל) לחצה לי על הבטן וכאב לי. בקשתי לעשות את זה בעצמי, אבל לא היה לי כוח. השליה יצאה בשלמותה, כך נאמר לי ואולי גם הראו לי, לא עניין אותי, אני הרגשתי וראיתי המון גושי דם בשלל גדלים יוצאים בכל לחיצה. ולא יכולתי לקבוע מה יותר כואב, הגושים או הלחיצות. בכל מקרה, אמרו מזל טוב ואני רציתי לבכות. איפה את? אח"כ לא עזבתי אותך לרגע. פעמיים ביום; בלילה ובבוקר שוקלים, מנקים ובודקים. אני הייתי מביאה אותך בדקה התשעים. הולכת להתקלח, מתארגנת, מנסה לחכות בסבלנות ובסוף הולכת לדפוק על הדלת, בוכה, עד שיתנו לי אותך. אני אוהבת אותך.
ואני כבר מוסיפה את הדר לרשימת ימי ההולדת-תוכלי למצוא אותה במאמרים בראש העמוד יחד עם סיפורי הלידה.
