|מילת שווה ערך לאויש....|

[al19]

|מילת שווה ערך לאויש....|

באמת שמתחיל להגמר לי הכח...מהכל, פשוט מהכל,
מהניסיונות להיות מאושר, מהניסיונות לעבוד, להכין אוכל, לעזור לאנשים, פשוט מהכל.. פשוט אני..
אני מרגיש.. שאני מתחיל להתעייף מהכל...

 

[goldy]

מה בא *לך* לעשות?

בהנחה שהמציאות / לחץ חברתי / חוקי פיזיקה / מוסכמות חברתיות הם לא בעיה בכלל:
מה הוא חלום חייך המפורט?

 

[al19]

בעולם מושלם ?

אני שחקן ברודווי ענקי, שמשחק נבל באיזה הצגה מפורסמת...

 

[goldy]

מה מונע ממך ללמוד תאטרון?

 

[al19]

ברצינות ?

..?
כסף ?
חיים ?
אי אפשר היום להרוויח מזה שקל...

 

[goldy]

הממם...

יכול להיות שאתה רוצה להיות יותר "מחוספס"? לדעת להגיד "לא"? להיות רע? להפסיק להיות "נחמד"?

 

[Purple Mushroom]

"עדיף כשלון מפואר, מחלומות במגירה"

משפט של אהוב ליבי, דודו טסה, בשיר שמאוד מתחבר אליו: בסוף מתרגלים להכל".
זה משפט שליווה את מהפכה של אהבה

לפני פעולת הפריצה שלנו.

כל החגים האלו, ישבתי הרבה לילות מול הטלויזיה, והמחשב, והיו טיוב, יחד עם שותף שלי. ושוב הבעתי את הרצון שלי להיות זמר.
אז שותף שלי אמר לי: יש מיליון כמוך, יש מיליון זמרים, ורובם עניים.
-אני עני עכשיו. אמרתי לו, אין לי מה להפסיד.
אני חושב שמה שעוצר אותי מלהמשיך להגשים את החלום שלי, זה פחד מהצלחה, וזה שהתרגלתי להיות פאסיבי, וקורבני. כבר כותב המון שנים בפורום, על החלומות שלי,
וקצת טיפה הצלחתי קצת. דרך אנוש, אבל עדיין לא שם.

בהצלחה בכל זאת. ומצרף בשבילך את השיר שהזכרתי בהודעה.

 

[Optimistic Girl]

אם זה יימשך יותר מ

מ3 חודשים
יפגע בעבודה ולימודים
אז זה כבר נקרא דיכאון...


מה תרצה שנגיד לך?
אם נמאס לך מכל מה שכתבת... סימן שאולי אתה לא אוהב את העבודה שלך וכו...


תגדיר מטרות ותשיג אותן. זה הרבה יותר קל משנראה

ממליצה על הספר המקום הנכון
תחזור לעשות דברים שאתה אוהב לעשות
תפתח תחביבים וכו
בהצלחה

 

[AnandamiDemian]

הקריטריון לדכאון מא'זורי הוא שבועיים.

ובדיסתימיה זה חודשיים.

 

[Optimistic Girl]

אז בין 2 שבועות ל2 חודשים

 

[Purple Mushroom]

ההפך מעייפות זה כח פנימי

אתה חייב להמשיך לחיות. את הכח הפנימי לחיים מוצאים מבפנים.
אם אתה עייף במצב שלך, מה תגיד על חיים שלמים של אנשים נורמטיביים?
שעובדים ומתפרנסים למעלה מ40 שנים. מנהלים זוגיות של כ-60 שנה,
ומגדלים ילדים,נכדים ונינים. ומתנהלים נכון עם כסף, והרבה הוצאות והכנסות?
מה תגיד על זה? אה?

 

[קופיפה טובעת]

אני כבר מזמן מאסתי בחיים...

ולא שאני לא עושה כלום עם עצמי.
להיפך, אני חושבת שבשנה האחרונה אני דווקא יכולה להתגאות בעצמי מבחינת מידת ההתקרבות שלי לעצמי ולצרכיי והקשבה לעצמי.
אז התחלתי ללמוד, החלפתי עבודות, ניסיתי זוגיות, עשיתי תיאטרון...
ועדיין, אני לא מאושרת.
כנראה כי בשום דבר לא הלך לי טוב באמת וזה די מוריד אותי למטה, לנקודה בה הייאוש חוזר וגובר.
החיים מתישים.

 

[AnandamiDemian]

זה כי יש לך טעות בסיסית אחת:

והיא המחשבה שהאושר מגיע מנסיבות חיצוניות ולמרות שנכון שקצת קשה יותר להיות מאושר כשאין לך כסף או אוכל או דברים יותר מופשטים כמו הכרה מהעמיתים לעבודה, נגיד, אבל זה אפשרי.

אני ממליץ לך בחום על הספר של טל בן-שחר: http://www.text.org.il/index.php?book=0909081
הוא באמת תותח, ולמרות שזה נראה כמו ספר עזרה-עצמית בשקל, הוא מבוסס על מחקרים תקפים וכך גם התרגילים שבו.

 

[קופיפה טובעת]

איך בדיוק הובן שאני חושבת שהאושר

מגיע מנסיבות חיצוניות?
בדיוק להיפך, ציינתי שעשיתי דברים, אני עשיתי דברים כדי שיהיה לי טוב והלכתי בכיוונים שיותר מתאימים לי.
מן הסתם יש עזרים חיצוניים אבל גם הם כתוצאה של בחירות והחלטות שלי בחיים.

 

[AnandamiDemian]

אבל את עדיין מדברת על נסיבות חיצוניות.

זה שאת בחרת לעשות ככה וככה זה כי ידעת שבעולם תהיה תוצאה כזאת וכזאת (קידום בעבודה, רכישת חברים וכד'), בעוד שהאושר שאני מדבר עליו לא נובע מתלות במשהו. אולי תלות היא מילה יותר מתאימה מנסיבות חיצוניות, אם זה עוזר.
אבל הדוגמא הכי טובה היא של ויקטור פרנקל, שבטח שמעת עליו פעם. למרות שלא אתיימר להגיד שהוא היה מאושר בזמן שהותו במחנה הריכוז, אבל הוא כן חווה רגשות שענו לו על תחושות הייאוש וחוסר התקווה שהוא הרגיל - כל זה בזמן שהתנאים של החיים שלו היו רחוקים מהדילמה של האם ללמוד תאטרון או הוראה.

הרעיון של אושר פנימי כזה כבר כמעט זר בחברה המערבית ואף נתפס בציניות, אבל זה רק כתוצאה של הרגל מושרש של להיות מדוכא. בטח ובטח בחברה שלנו, שבה להיות הצד המוכה והמדוכא חקוק בDNA ההיסטורי.

אבל היי, אני מאושר. מה אני כבר יודע...

 

[קופיפה טובעת]

אדם מחפש משמעות?

חיפשתי את הספר הזה, לפני כמה שנים, אי שם בתקופת הצבא כשדברים באמת נראו לי ממש רע...
את הספר לא קראתי אבל בבוא הימים התוודעתי מעט לרעיון מאחוריו והבנתי למה מלכתחילה הוא הומלץ לי, אז.
קשה לי לחשוב על אושר ללא אף גורם חיצוני, החכמה היא להבין שאנחנו לא תלויים בעולם החיצוני אבל לטעמי זה לא אומר שאסור או לא צריך להשתמש בחיצוני הזה.
למשל, אם בחורה מרגישה טוב אחרי שהיא עושה שופינג, אז שאחת לכמה זמן תפנק את עצמה בסבב קניות. וכן, זה שימוש בכסף שזה חיצוני, אבל לה יש את יכולת הבחירה וההבנה אם זה טוב לה או לא. יכול להיות שזה לאו דווקא טוב כי זה עושה לה חור עמוק מדי בארנק או וואט אבר... דוגמא שטחית אבל די ממצה.

אני לא חושבת שאפשר לעשות נתק מוחלט בין האני הפנימי לעולם החיצוני, הרי גם מי שמוותר על דברים חומריים והאושר שלו זה סתם לשבת בשמש בחוץ, הוא עדיין זקוק שתתקיים השמש בחוץ. מה שיוביל אותו לאושר, בעיני, זו ההבנה שיש לו שמש בחוץ וזה עושה לו טוב, אז עליו לפנות לזה מעט זמן מחייו ולהנות מזה פשוט. ואם הוא מבין שהוא זקוק לישיבה בשמש ואין שמש, שיחפש דבר אחר שיעשה לו טוב ויתאים את עצמו לנסיבות או שיחפש מקום שכן יש בו שמש, הכל תלוי במידת כוח הרצון של כל אחד מאיתנו.

הצלחתי להסביר את עצמי?

 

[Optimistic Girl]

למה DNA היסטורי? מה היה בהיסטוריה?
או שזה נכתב בציניות?


מסכימה שאושר פנימי חשוב יותר.

 

[Optimistic Girl]

הבעיה האמיתית היא

שזה מצטייר כאילו אנשים בימנו רוצים להיות מאושרים 24/7
זאת הבעיה!

ואני אומרת
מה רע בכך שאדם לפעמים מרגיע רע?
שינצל את זה לדברים יותר יצירתיים, שיקרא ספר, שיהרהר על החיים.

אני בתקופת המלנכוליה שלי, אוהבת לצייר או לכתוב שירים <למעשה רק אז יש לי מוזה...>

לפעמים גם להרגיש רע, זה חלק מהחיים.
נו כל עוד לא מרגישים רע מעל 2 שבועות עד ל2 חודשים

 

[קופיפה טובעת]

אני לא חושבת שזה אפשרי להיות מאושר 24/7

כי זה הופך למצב סטטי והאושר לא סטטי.
כל היופי בלהיות מאושר זה שתקופות/ רגעי האושר שונים במשהו משאר הזמן.
כשמגיעים למימוש עצמי במשהו מסוים, מתחילים לחפש את הדבר הבא.
אני מרגישה שהבעיה שלי היא שדברים מתסמסים לי בחיים כי אני הכי אחת שיכולה להיות מאושרת, בגלל האובר רגשנות שלי. כשאני שמחה אני שמחה בטירוף וכשאני עצובה אני עצובה עד מאוד!
אבל דברים לא עובדים לי ואני לא באמת מאושרת.
במקרה הטוב אני לא סובלת.
הכי עצוב לי זה כשאני חודלת להנות מדברים שאני אוהבת.

 

[Building a mystery]

דיכאון יכול גם להיות כלי מרפא

הכול תלוי איך בדרך בה מסתכלים על זה.
יש לי בספריה שלי בבית ספר מרתק בשם "אגדות המוות ההפיך", שמתייחס לדיכאון הנשי כאל חלק ממנגנון נפשי קדום, שבעצם כל התיאוריה שלו אומרת שכל האגדות והמיתוסים בהם הגיבורה נרדמת, נטרפת, מתה - וקמה לתחיה, החל בשלגיה, כיפה אדומה והיפהפיה הנרדמת, ועוד כל מיני הן בעצם משל לדיכאון ולידה מחדש.