אני סובלת מדיכאון כבר כשנתיים וחצי
ועדיין נלחמת בו..ואני בטוחה שהוא נובע מהמציאות שכל כך לא התאימה לי, אז אני משנה לאט לאט הכל, וזה משתפר.
לפני שקופצים למסקנת הדיכאון שהיא פשוט מסקנה נוראית, קודם כל חשוב להבין שה"אושר" המדובר, אני אישית
לא חושבת שאפשר להיות "מאושר", וכשאנחנו מציבים לעצמנו את זה כרף, אנו מציבים רף בלתי מציאותי שלעולם לא נגיע אליו. בחיים יש לנו רגעים קטנים וחמקמקים של אושר, אבל זה לא מצב כללי להגיע אליו.
בעולם המערבי, יותר ויותר אנשים מגיעים למצב שלך. בעולם הזה שלנו, אנשים עושים הכל כדיי להתרחק מהטבע, ומקיפים את עצמם בפלסטיק ובפיצוי פסיכולוגי של ספרים ויועצים. אני אומרת שתמצא לך חמישה ימים, ותיסע עם איזה קרוב משפחה או חבר טוב לטבע (לא לחורשה או שמורה) ליער בגולן או למדבר בנגב, תישן באוהל ותלך כל יום בערך 10 קילומטר במסלולים מאתגרים, אני מבטיחה לך שתחזור מהטיול ותרגיש הרבה הרבה יותר טוב,
הטבע הוא תרופה (וגם בתקופה הזו שיש לנצל אותה, לפני שהחורף יסגור לך את האופציה הזאת!).
ומשם, אתה יכול לקחת את החיים שלך ולעשות שינויים קטנים – לצבוע קיר בחדר, לסדר מחדש את הסלון, והכי הכי הכי חשוב – תהיה עסוק כל הזמן!!! בזמן בטלה חושבים יותר מידיי והתוצאות ממש מביכות...אם אתה מוצא שעה לחשוב, אל תתפלא שתגיע למקומות האלה. תישקע בעשייה ובפעילות גופנית קבועה ואין סיכוי שלא תרגיש טוב.
באיזשהו מקום זה
רק עיניין של בחירה, ובמקומות מסויימים אנשים מסרבים להודות בזה, כי הם מסרבים לבצע את הבחירה הזו שמשמעה לצאת מתחום הנוחות שלהם. אי אפשר "להרים ידיים" אם
לא באמת ניסית הכל. אני חושבת שעצם העובדה שיש לנו בחירה זו מתנה גדולה, ובימים אפורים קשה לראות את זה, אבל זה תמיד שם.
ולא, אני ממש לא בנאדם אופטימי, פשוט מציאותי ולוגי.
ד"א הרבה אנשים שמוגדרים כסובלים מדיכאון גם להם יש בחירה, ולצערי רובם בוחרים בכדורים לפני שהם ניסו דברים מסביב. יש כאלה שבאמת אין להם ברירה, אבל הרבה שכן...