אני מבין שאתה לא מתכוון לנחיתה מפוקששת..
בנחיתה, סיגלתי לעצמי מנהג לעבור בשלב הסופי לעמידה מלאה ולא לחצי עמידה. בגלשן כמו האקסטזי או הגוסט בסטר קל מאוד לשלוט גם כך. כך שכל מה שמתואר על ידי החברים פשוט לא קורה. אם הנחיתה מתפקששת וצלע בסיס מתישבת על הריצפה, אני פוסע מעליה מפנה כתף קדימה ונכנס בחצי כריעה בין המשולש לחרטום שבשלב זה מתיישב על הרצפה גם כן. לאורך כל ה"תרגיל" יש להקפיד להיות נצבים (זקופים) לקרקע ולא להגיע לשכיבה. אני מבין שאתה לא מתכוון לנחיתה מפוקששת אלה לריסוק אמיתי כמו חזרה להר. כאן אין אפשרות לפגוש את הקרקע ברגליים והסיכון לפגיעת ראש/צואר גבוהה. עדיף לשבור את כל הגלשן ואפילו את הידיים ולא לתקוע את הראש בריצפה. לשמחתי בזה אין לי הרבה נסיון של צד ראשון. מהפעם היחידה אני זוכר שרציתי לדחוף חזק אבל היות והסתובבתי סביב קצה כנף שהיה תקוע ברצפה, דחיפה פראית היתה מחדדת את הסיבוב והגוף שלי היה עולה יותר גבוה לקשת גדולה יותר לאדמה. שיחקתי עם כמות הדחיפה עד שהגוף היה ממש כמטר וחצי מפגיעה ואז בכל הכוח. מדהים איך האדרנלין מאפשר לדחוס תכנונים שלמים בתוך שברירי רגעים. לאחר מעשה אם היתי מתקן משהוא זה היה לנסות ולא להחזיק ברגע הפגיעה ידיים ישרות עם מרפקים נעולים אלא לשחרר את המרפק כדי לא לשבור את הידיים. הזעזוע בייד גרם לי לכאבים של שבוע. אבל.. אם זה ממש עם רוח בגב ומהר, אז לעזזל עם הידיים, רק שהראש לא יכנס בקרקע. יש לזכור שבגלשנים מודרנים, שלא כמו בעבר, אם הגלשן מונח על המשולש והחרטום, הרדיוס שחג הטייס שתלוי ברתמה עובר מתחת לכבלים (מתחת לאדמה) ומגיע אפילו לפני החרטום. בגלשן בן 20 עם זווית חרטום חדה, הטייס שיעזוב ויתכנס, יחוג בלי לפגוע באדמה עם הקסדה אל הקיל (וכפי שראיתי בבתי ספר בחוף- ישבור את הקיל) בגלשן מתקדם עם זווית פתוחה, יש סיכוי שאם פגעה קודם צלע תחתונה, הטייס מסיים קשת, והחרטום יורד בינתיים ישר על העורף שלו (וגם את זה ראיתי כמה פעמים, לשמחתי ללא נזקים) אברון
